|
2025 - מכתבים לאלעד
אלעדי בני בכורי יקר שלי אהוב חיי / אבא אריה
התיישבתי לכתוב לך לפני פסח כשליבי מלא מלא לעיתים בהרבה שמחות לעיתים בצער והפעם בצער ענק. לפני כשנה סיפרתי לך ועכשיו כותב שאמא חלתה ונפטרה ב- כ"ב בניסן תשפ"ד בדיוק ביום נפילתך ויום האזכרה ה 31 שלך בני בכורי , איזה צירוף תאריכים מצמרר שאמא בחרה ללכת לעולמה.
כאילו אמא אומרת די... קשה לי מאד הרבה שנים מבקשת אמא שתשמור לה מקום לידך שם למעלה וכך מרגיש לי שמבקשת אמא שזה יקרה ביום האזכרה שלך אהובי ואולי רצתה שלא להטריח את המשפחה והחברים שיגיעו פעמיים.
אני כותב וכותב ומשכונע שכבר ניפגשתם ואמא נתנה חיבוק וסיפרה לך הכל ועל הכל. אלעדי שלי על מה שקורה במדינה שלנו אני מעדיף הפעם לא לכתוב לך, באשר אלי אספר לך שקשה לי מאד החסר שלכם גדול מאד מאד, אבל לצד זה אני מנסה להתמודד, המשפחה האוהבת שלנו תומכת ועוזרת לי. אספר לכם אלעדי ואמא אחיך אלוני ואיילי עושים חייל לצד גיסותיך קרן ויפעת, שמונת אחיינך ונכדינו מתוקים ממש -עומר, איתי, עידו ,יואב ,עדי, נועם , שני ויהב אלופים וכן הם מביאים גאווה ושמחה לחיינו ברוך השם.
עומר וספיר החליטו להרחיב את משפחת בן דוד ועומדים להינשא בחודש אוגוסט הקרוב ושיהיה בשעה טובה! איתי הבלונדיני עומד לסיים שירות בצהל, עידו כבר גבוה ממני ולומד נהיגה וליואבי נחגוג בר מצווה בחודש מאי הקרוב. והחברים החברים שלך תמיד איתנו שומרים קשר, מבקרים וממשיכים להגיע ולהיפגש ביום הולדתך כמיטב המסורת.
השכונה שלנו שינתה פניה אבל הבית שלנו נשאר אותו הבית ,פתוח לכולם. אבא 
אלעדי שלי אחי היקר / אלון בן דוד
32 שנים עברו אחי היקר מאז שנלקחת מאיתנו, 32 שנים קשות של אבל, צער, תוגה, אובדן וחסר עמוק, אך השנה האחרונה קשה עוד יותר- לאחר התמודדות ארוכת שנים עם מחלתה אמא נפטרה, וכמו שנכתב בספר, שהיא הכינה את התסריט בעצמה מראש, ממש כמו שבקשה בכל אזכרה שלך במשך 30 שנה שתשמור לה מקום ממש לצידך, היא בחרה בתאריך של כב' בניסן יום נפילתך כיום בו היא תחתום את סיפרה. אמא שלנו דמות מיוחדת- אמא לתפארת, סבתא מדהימה, אחות מיוחדת לויוי היקרה שלנו, אשת חוכמה ודעת, מורה בכל נשמתה עם לב פתוח גלוי ומזמין כל אדם, מגע רך ואוהב ותמיד מלווה במילה טובה. עבורי תמיד תיהי אמא שלי, חברה הכי טובה שלי, אשת שיחה וסוד, התייעצות, חיזוק, חיבוק, אהבה שבכל בוקר הייתי מחכה לשיחה שלנו ולי היא היא כל כך חסרה. אלעדי אחי - הזמן הוא לא מרפא, אינו מקל, ואינו מקהה, הוא מעצים את החוסר, את הכאב, את הגעגוע לך ולאמא. אני כ"כ חסר את קולך, את הריח שלך, את העצה והמילה הטובה שלך. אני רואה את ילדי ואחייני שלצערי לא זכו להכיר אותך, אף לא אחד מהם, מקרינים את דמותך, נושאים את ערכיך, את טוב ליבך, את אהבתך לחברים למשפחה ולטבע ולכל מי שזקוק לעזרה, כאילו כשנולדו נגעת בכל אחד ואחת מהם והטבעת בהם את חותמך והם בגאווה נושאים אותך איתם. לצד כל העצב הגדול אנחנו כמשפחה ממשיכים הלאה, דואגים לאבא, מלווים ועוטפים אותו בחום ואהבה ומנסים להקל עליו ככל שניתן. אבא ממשיך להוביל ולנווט את המשפחה כפי שרק הוא יודע, יחד איתנו, בכבוד וענווה לאור דמותה של אמא שהייתה ועדיין כ"כ חשובה בחיי כולנו ולאורך אחי היקר שאת ילדנו גידלנו על תכונותיך, הישגייך, שאיפותייך ודרכך הכל כך מיוחדת בעולם בזמן הקצר מידי שבו בילית עימנו. עומר וספיר החליטו להתחתן בקיץ הקרוב והוסיפו המון שמחה וציפייה למשפחה כולה וממש בקרוב נחגוג ליואבי בר מצווה, כך שצפויים לנו בע"ה ימים שמחים. אתיוש שלנו עבר פציעה משמעותית בברך ומחלים מניתוח מורכב, משתפר ועובד קשה לקראת השנה הבאה ושבוע הבא צפוי להשתחרר מהצבא.
עידודי ועדידוש ילדים גדולים- מתחילים בגרויות ולימודי נהיגה. לצד כך המלחמה כאן במדינה עדיין ממשיכה, ועוד 59 אחים שלנו חטופים, נמקים במנהרות ואנו כחברה לא נוכל להחלים עד שכולם יחזרו הביתה. הפילוג בתוכנו אנו במדינה מעצים, קורע אותנו מבפנים ומחליש אותנו. במקום שהשונה בינינו יהיה טיבעי, מפרה, מאתגר ויוביל לשיח ותובנות, הוא מוביל לשסע וקריאות הזויות של כל הצדדים, ואין יותר פרות קדושות כי את כולן שוחטים בכל מדיה ולאוזני כל מאזין. אחי תפילה אני נושא מכאן שיחזרו כל החטופים כולם עכשיו ושנזכה לרפא ולאחד יחד חזרה את החברה שלנו, כי רק ככה אנחנו חזקים ורק ככה ננצח.
אוהב אתכם אלון
אלעדי / אייל בן דוד
אלעדי אח יקר שלי, המחשבות רצות לי בראש והן לא מסודרות, אני לא יודע איפה להתחיל, כבר 32 שנים שאני יושב וכותב לך מכתבים לפני האזכרות, תמיד מספר לך על החיים – שירות בצבא, מילואים, אוניברסיטה, תארים, חתונה, אתגרים, 4 ילדים מדהימים שמילאו ליפעת ולי את החיים, קריירה עם מגוון תפקידים הכל מאוד סדור וברור....
השנה זה מרגיש שונה, הכל מרגיש לי מבולגן ולא סגור.
הפרידה מאמא עדיין קשה, בשולחן השישי היא כל כך חסרה, ביום יום, במתכונים, בהסברים על חיות וצמחים בזמן הטיולים, אך אמא כמו אמא ידעה בדיוק מה היא עושה... אלעדי- אלון ואני, יפעת וקרן וכל הנכדים עוטפים את אבא ומנסים לעזור לו עם הקשיים, זה לא פשוט, כי עדיין לא המציאו תרופה שיודעת להתמודד עם כאבים פיזיים שמלווים בכאבים נפשיים. אחי- בשנה וחצי האחרונות המדינה שלנו נמצאת בטלטלה, לא זכורה לי כזאת מציאות קשה. ב 7/10 נכפתה עלינו מלחמה, אחרי שחיות אדם, צמאי דם, פלשו לישובים, רצחו, אנסו, ביזו, שרפו וגם חטפו אנשים מהבתים, אנשים שהיו ברחבת הריקודים, אך בשונה מכל אסון גדול או מלחמה, הפעם המדינה שלנו לא התלכדה, המדינה שסועה, למרות הצורך הברור באיחוד ישנו ריחוק וניתוק, יש לנו עדיין 59 חטופים שנמצאים במנהרות ובביבים ומייחלים לחזור הביתה בדיוק כפי שאנו מצווים, אך במקום לעסוק בעיקר אנו דנים בתפל, אנחנו רבים ומתקוטטים, צועקים ומתלהמים ובעיקר מחפשים את האחרים שאשמים.
אלעדי שלי, במציאות כזאת, השפיות שלך חסרה, היושרה, החוכמה והרוגע, ההבנה שלהסתכל לאדם בגובה העניים זאת עוצמה ולא חולשה... אך אחי, לצד ההתמודדות הקשה, האישית וזאת של המדינה, יש גם הרבה רגעים יפים של צחוק ומשפחה, רק לפני שבוע חזרנו מנופש בחיפה, טיילנו בטבע, עשינו מסלולים ובעיקר היה לנו כיף לראות את אבא עם הנכדים. בקרוב יהיו שמחות של חתונה, בר מצווה, לימודי נהיגה והרחבת אופקים בלימודים, כל זה לצד ערבי שישי משותפים, כך שאנחנו גם זוכרים להנות מהחיים.
אלעדי, אני מקווה שאתה ואמא מסתכלים עלינו מלמעלה וגאים,
אוהב ומתגעגע,
מכתב לחבר שאיננו אך נמצא / אריאל מונין
הי אלעד, הי חבר, מזמן לא כתבתי לך. כלומר כן כתבתי ואפילו הרבה, אבל בד"כ כתבתי עליך ולא אליך. כמעט כל שנה, כשכולנו נפגשים סביב הקבר שלך, יצא לי לכתוב עליך. וכשבחרתי את המילים, הם דווקא כאילו היו יותר מופנים לקהל מסביב, (לנעמי לאריה, לאלון לאייל, למשפחה, לחברים) ולא אליך. ולכן לכתוב אליך (ולא עליך) מחזיר אותי למכתבים ההם שהייתי באמת כותב לך מהטיול אחרי צבא, כשנסעתי עם רונן לארה"ב, (אני מניח שלא שכחת שהרעיון לנסוע עם רונן היה שלך). ואולי בגלל זה או בזכות החיבור שאתה יצרת היית תמיד עולה בשיחות שלנו, וגם תמיד הקפדנו לכתוב לך מכל מקום שהגענו אליו. (מעניין אם אתה שמרת את המכתבים האלו). ואחרי שחזרתי מחול עוד הספקתי להיפגש איתך, למרות שהיית עסוק בצבא, איזה פעם אולי פעמים, וזהו . אני זוכר איך שבאותו היום רונן סיפר לי שנהרגת, וזוכר איך התיישבתי על הספה מול הטלויזיה ושמעתי את החדשות, לקח לי הרבה זמן לעכל את המשמעות. ובכלל, תבין, היינו באמת ילדים אז, גם אם חשבנו שעברנו את הצבא ואנחנו ממש גדולים, היינו עדיין ילדים. המוות שלך השאיר אותי עם הרבה מחשבות על החיים. וגם כשאתה כבר לא היית, עדיין היית נוכח. היית נוכח בהלוויה עצמה, וגם בשבעה, ובשנה. נשאבתי יחד עם רונן ועם כל החברים למערבולת של עולם השכול, ביחד עם המשפחה המיוחדת שלך. אני זוכר שבשנה למותך, כתבנו את השיר "ילד טבע שכמוך" ממש שאלנו את עצמנו שאלות שעלו אז, מה עובר עליך שם למעלה?, האם אתה שומע את הקולות? האם אתה מריח את הריחות? האם שמח או עצוב לך? התהיות היו שאלות של בחורים ובחורות צעירים וצעירות, שאפילו לא התחלנו את החיים. חבר אהוב, עברו מאז הרבה שנים, בעצם לא הרבה אלא המון שנים, ואת השנים קשה לנו למדוד, אנחנו מפנימים את הפערים בעיקר באמצעות הטכנולוגיה שמשתנה בכף ידינו מדי שנה, וגילאי הילדים (שהכירו אותך רק מהסיפורים) שגדלו לנו מול העיינים כל השנים האלו. אז פלאפונים כמעט לא היו, הייתה עוד תמימות, הייתה עוד אחידות, הייתה עוד אחדות. מאז הכל השתנה לנו וקצב החיים צובר תאוצה. היינו אז בחורים ובחורות צעירים וצעירות, והפכנו למשפחות, למדנו לאהוב את הילדים, למדנו לאהוב את החיים, ובעיקר למדנו לאט לאט לאהוב גם את עצמנו, ככה כמו שנולדנו. אני באופן אישי מרגיש הרבה יותר מחובר לעצמי מאותו יום נוראי, וחייב לספר לך שככל שנחשפים לעולם הרוח, מבינים כי לנשמה יש מסע חיים שהיא בחרה לעבור, מסע שהיא בחרה להתנסות בו, וללמד את עצמה את הסובבים אותה בחוויה כזו או אחרת על מנת שנוכל להתפתח. היום אין לי ספק שמותך, ומסע הנשמה שאתה כנראה בחרת ללכת בו, לימד אותי המון על החיים, אך גם המון על השכול ועל המוות. כמו ביום עזיבתך את הכדור הזה, כמו בשיחות שלי עם רונן, שגם הוא כבר בחר לעזוב את הכדור הזה, כך גם היום כשאני כותב לך ולא עליך, אני מבין עד כמה אתה משמעותי בחיי, גם עכשיו , גם אחרי כלכך הרבה שנים, אני מבין זאת, ואני אומר לך על זה תודה.
תודה על כך שאתה היית בעולמי בחייך,
ותמסור דש לרונן
מה קורה אלעדי / אלון רשף
האמת נורא מוזר , ככה אחרי 32 שנה חשבנו לספר מה קורה , שתדע .. אני חושב שמאז אותו מפגש אחרון , אני חושב באיזה סופש שיצאת מלבנון ובדיוק היית בדרך חזרה נפגשנו לאיזה פיקניק ביער
אני זוכר שאמרת שלא בסדר שלא נפגשנו הרבה זמן ואני דיי התביישתי והיה לי ברור שיכולתי לעשות יותר. אני חושב שזה היה כבר דיי הרבה אחרי שחזרתי מהטיול הגדול ולפני הלימודים
אוי הכל כל כך השתנה , אני לא בטוח שהיית יכול לחיות בשלום או בכלל עם מה שקורה מסביב
זה לא ממש משבר , כמו משבר גיל ה 40 שאני זוכר מצוין , זה פשוט תחושת בשלות לעבור הלאה
לקריירה ב' כמו שאומרים … כזו ש60% מהזמן נהיה פנויים למה שעושה לנו טוב - טיולים , תחביבים , התנדבויות וסתם זמן לנו ולמשפחה ועוד 30-40% לטובת השלמת הכנסה ולטובת המוח שימשיך לעבוד והשנה אתה בטח יודע מה עבר אלינו , זכית לביקור אני חושב לא מתוכנן של אמא .. נעמי שלנו שאנחנו כבר מחבקים מעל 30 שנה החליטה השנה שדיי והיא רוצה לפגוש אותך. אז ממש ביום שלך , איך יכול להיות שזה לא היה מתוכנן ?? היא החליטה שמסדרת לכולם 2 אזכרות אחת אחרי השנייה , אולי כדיי שנהיה ממש עצובים רק פעם אחת בשנה. בכל מקרה , אז בטח פגשה אותך וסיפרה ועידכנה ואולי כבר עכשיו יותר טוב לה ביחד . הייתי רוצה שתספר גם שניסינו להיות הרבה איתם , בכל אזכרה וכל יום הולדת וגם בין לבין . אז אולי לא יכולנו ממש לסגור את התהום אבל לגמרי הפכנו למעין משפחה ונמשיך , לתמיד חזרתי אלייך .. היום שישי צהריים , חזרתי עם קפה שחור, בוץ כזה עם ריחות חזקים וקצת פרות יבשים כמו כל צהריים. למרות שגשום השבוע תכף מגיע האביב , אפשר להגיד שכבר היה פה כמה ימים אבל אז חזר לו הגשם והקור לכמה ימים.. בקיצור תכף מתחילה העונה הכי כייפית , אז אחרי שפרחו הנרקיסים והרקפות והכלניות והשקדיות ושאר אחיהם , תכף תכל הפריחה של האביב עם הריחות האלו שכל שנה אנחנו משתכרים מהם , העונה שגם אתה הכי אהבת אני זוכר . ואז אני מקווה שאצליח לטייל כמה שיותר - אין כמו הטבע כדי לאגור אנרגיות וכדי לשכוח קצת את מה שסביבנו . ( הולך לסיאסטה של שישי ..) חזרתי , יום רגיל של אחהצ , שומע מוזיקה ועושה עבודה ברקע , סוגר עוד כמה מיילים ומשימות . מתכנן את הערב וכבר חושב על סופ״ש ועל מה תיכננו . דברים רגילים לגמרי , סופר , קפיצה להורים , אולי איזה בירה או קפה עם חברים ואולי איזה סיבוב בחוץ . מנסה שלא להתחבר למציאות שמסביבנו אבל קצב האירועים פה לא נורמלי וכבר אמרתי שהכל פה באקסטרים .. אז הכל על סטוריאידים .. בסוף יוצא להליכה , שומע איזה פוד קאסט על החיים ומנסה למצוא שפיות איפהשהוא. האמת שיוצאים לטיול עם חברים או למפגש לכבוד איזה אירוע או סתם לבירה אז שם שם מוצאים את השפיות , עם החברים , עם המשפחה ואז אפשר להפליג עם המחשבות , חלומות ואפילו להתרפס על הנוסטלגיה ,על פעם - "פעם" זה תמיד או כמעט תמיד עושה טוב, להזכר . אז עכשיו נזכר בך ואיך טיילנו ביחד , ואיזה חלומות חלמת וגם על איך פתאום זה נעצר
מתגעגע
מכתב לאלעד בן דוד / זיו גפן
עולים לי כעת שלושה זיכרונות, סיפורים קטנים שמלמדים עליך אלעד ועל הקשר שהיה בנינו.
אנחנו חודש או חודשיים יחד, אני מ"פ ואתה חייל, פלוגה ג', גדוד 50, סגרנו שבת בבית סחור.
חגית חברתי (ואשתי לעתיד), שהייתה גם היא נחלאית, הצטרפה אלי באותו סוף שבוע בבית סחור. הזיכרון השני קשור לאבא שלך, אריה. אני זוכר שעלינו לקו לבנון בגזרת זרעית. היה חורף קר וגשום ובג'יפ המ"פ שבו הייתי אמור לבלות את רוב זמני, הברזנט היה קרוע ולא אפשר מחסה מפני הגשם. לא עזרו הבקשות והתחנונים ליחידת התחזוקה בחטיבה המרחבית ואני כבר הרמתי ידיים. ולפתע יום אחד, הודיעו לי שיש ג'יפ חדש, ממש מהניילון, שמחכה לי בחטיבה. הגעתי, חתמתי, לא שאלתי שאלות, ומאותו רגע השתנו ימיי ולילותיי באותו הקו. לימים התגלה לי הסוד שאריה אביך, שמע ממך על העניין ומיד התגייס לעזור בהיותו קצין תחזוקה ראשי. מפלוגה ג' המשכתי למסייעת ולקחתי אותך איתי ומשם יצאת לקורס קצינים. עברו מספר שנים, אני השתחררתי והמשכתי לעקוב אחריך מרחוק באהבה והמון גאווה, הפכת לקצין מצטיין ועכשיו אתה מ"פ בעצמך, ה-מ"פ בהא הידיעה של חטיבת הצנחנים. מסומן להגיע במסלול המהיר, עד הכי גבוה שאפשר. באותה תקופה הייתי סטודנט וגרתי עם חגית בתל אביב. "אני באזור ואשמח לקפוץ, אמרת לי בטלפון". שמחה והתרגשות מציפות את גופי כשאתה דופק בדלת, המון זמן שלא נפגשנו. לחיצת יד חמה הופכת לחיבוק, קשר עין שאינו צריך מילים, אהבה, הערכה, אני כל כך גאה בך, ואתה מעריך ומוקיר. חיבוק לחגית, מרתיחים מים לקפה. ישבנו יחד שעה קלה, השלמנו פערים. הבנתי שבאת כדי להתייעץ - התלבטת באותו הזמן אם להמשיך בצבא לתפקיד פיקודי אטרקטיבי שהציעו לך או להשתחרר ולהגשים את חלומך ללמוד רפואה. אני לא זוכר מה אמרתי לך, מספר שבועות מאוחר יותר קיבלתי את ההודעה שנהרגת. אלעד, נשארת בשבילי הילד המואר. הייתה לי הזכות להיות מפקד שלך. אני מתנצל שבמשך השנים לא הצלחתי לשמור על קשר עם הוריך היקרים. זוכר ואוהב אותך לתמיד!!
זיו גפן
שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן / שוקי פלד
גדוד 50
למחלקה ה׳דתית׳ הכי שבוזה בגדוד ואולי בצה"ל
ולסיפורים...
אני נפעם ממילותיו של אלעד ומידיעותיו הרבות על מקרה יהושע ובכלל את התנ"ך וקצת הרבה מתבייש מעצמי על כך שאני, הדתי עם הכיפה על הראש, שעד אז ייחסתי את התנ"ך רק לאנשים שכמוני, לא יודע את הפרטים שאלעד היה בקיא בהם.
השניה היתה במסע כומתה.
היינו זוג מתחת לאלונקה, דחפנו קדימה והמסע הזה היה אחד הטובים שלי אישית, כשכל הקרדיט לאלעד שעודד ותמך (ולכנעני שצעדיו המהירים והקצרים נשמעו מאחורינו כל כמה דקות).
אלעד חבר יקר.
שמש בגבעון דום
שמש בגבעון דום
אז אחי היקר, נוח בשלום על משכבך, תן לנו סימנים שיהיה פה טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ושאנחנו נהיה טובים יותר וביחד ננצח.
מתגעגע
מכתב לאלעד בן דוד / אלי מייזל
אלעד יקר, מזה זמן, לאחר שקיבלתי פנייה מאלון רדזי, חברנו, בן גרעין גשם שסיפר לי על הפרויקט שבו בעצם יש הזדמנות נוספת לרכז את תשומת הלב והתודעה בך אלעד, באדם, בבן, באח, בלוחם וכל הדברים שאתה שהם מעבר להגדרה מילולית כזאת או אחרת. האנרגיה המיוחדת, מילה שלא ממש הבנתי את המשמעות שלה, אבל היום כמעט 40 שנה אחרי שהמציאות הפגישה ביננו, קבוצה של חברים מבאר שבע, אשקלון, ירושלים ועוד במסגרת הכנה לגיוס למסלול נח"ל, לקיבוץ שדה בוקר. אני מדבר על גיל 18 גיל שרובנו עדיין די ילדותיי , פוחזים ומקובעים בתבניות "מהבית", אני מודה שהמפגש הראשוני איתך היה די " מוזר" במובן הזה שנראינו שונים, אתה נראית מאוד עדין, שברירי ובעיקר מסגרתי אותך ככזה שהוא אחר ממני מהסיפור שסיפרתי על עצמי, אני כטיפוס אלפא, חזק ופותר בעיות, היום אני יודע שתודות לסקרנות שבי התאפשר לי לרצות להכיר ולהבין אותך כאחר. הסקרנות היא מנוע הקירבה האולטימטיבי, היא זאת שעוררה בי את הקשב למילות החכמה, לאבחנות החדות שלך בעיניינים חברתיים, צבאיים או בכלל, המוסריות, הערכיות. אלעד יקר למדתי ממך, זכיתי בנוכחות שלך לידי, למדתי צורות אחרות של עוצמה ורכות, מעורבות ואחראיות השגיות והתמדה פיסיות ורוחניות. באותו יום ארור בו נפטרת מהעולם, קצין מבריק ואהוב, מנהיג מבטיח שכל עולמו לפניו, האדמה רעדה, חווינו אסון שלא ידענו כדוגמתו, באופן אישי. לאורך השנים ליווינו את משפחת בן דוד, משפחה מופלאה, שהיתה לנו בית חם שמחזק אותנו שקבוצה, חברים, הורים וכבני אדם. בימים אלה מציינים את יום פטירתך, והשנה גם את יום פטירתה של אמך נעמי ואנחנו, רובנו ככולנו, ממשיכים ללוות את אביך אריה, אחיך אלון ואייל ועוקבים אחרי משפחת בן דוד שגדלה ומתרחבת בבנים ובנות שגדלים לאורך, אור עצום של אהבה. אתה תמיד בליבי, בליבנו ואתה תמיד מוזמן לבקר אותי בחלום, בתודעה ולכוון אותי, להדריך אותי כיצד להיות אדם טוב, ראוי לחבר כמוך. אלי מייזל
אלעד היקר / גיא קופר
כשלושים ושלוש שנים עברו מאז שנפגשנו לאחרונה. הרבה זמן! זה היה פחות משנה לפני שנהרגת. אני הייתי סטודנט שנה א' באוניברסיטה בירושלים ואתה בקבע כבר שנה שנייה. בפגישה סיפרת לי שאתה מתלבט אם לפרוש מהצבא כדי ללמוד רפואה או להמשיך לתפקיד נוסף. ההתלבטות הייתה קשה. לעצמי חשבתי שזה לא כל כך משנה כי בשני המקרים הייתי בטוח שתצטיין. וזה לא בגלל שהיינו צעירים או תמימים, אלא בגלל שבאמת היית משהו מיוחד מאוד שלא רואים כל יום. שילוב של יושרה, חוכמה, אהבת אדם, נחישות, צניעות, ועוד שלל תכונות שרוב האנשים היו שמחים לקבל ואצלך היו באהלן אהלן. עד היום אני זוכר את ההלם כשהתקשרו לבשר שנהרגת בפעילות מבצעית בלבנון. רציתי לשמוע כל פרט ולהבין איך בדיוק זה קרה למישהו כמוך – הכי מקצוען וערכי שיש. מאז, 30 ומשהו שנים, אני מבקר אותך "בבית" החדש שלך בבית העלמין באשקלון, ובבית המשפחה. אתה בטח יודע שאני לא לבד. בכל שנה מגיעים המוני אנשים ממעגלי החיים השונים – קרובי משפחה, חברי ילדות, בני הגרעין, אנשי צבא ועוד. בכל ביקור אנו עדים לדיסוננס האדיר בין הזיכרון הקפוא לחיים הדינמיים. הבחירה בחיים של הוריך אריה ונעמי (ז"ל), ושל אחיך אלון ואייל והמשפחות המפוארות שהקימו, עומדת בסתירה עצומה למותך המהדהד. וכן, החיים ממשיכים עבור כל מי שהשארת מאחור. ובכל מפגש הפער בין הגבר הצעיר שהיית, לחיינו המתהווים, הולך ומתרחב. גם השנה אגיע לבקר. והשנה תהיה קשה שבעתיים – בנוסף לגעגוע ולעצב על מותך אנו עדים גם לקיטוב מחריף המאיים על עצם קיומינו. קשה שלא לחשוב על מסלול הקריירה שהיה צפוי לך ולדמיין שיכולת אתה להיות חלק מרכזי במאורעות שעברו עלינו בשנים האחרונות אם זה כקצין בכיר מאוד או כדמות אזרחית מובילה. אז מה חיבר בינינו (מעבר לעובדה הבנאלית שהיינו ביחד באותו גרעין נח"ל)? נדמה לי שמעל לכל - הייתה זו האהבה לטבע. הטבע כמקור השראה ולימוד אין סופי. הטבע כבסיס, כמעגל החיים. הטבע כמקור היופי. אפילו המוות שלך "השתלב" בתוכו, עם תחילת לבלובי האביב - המזכירים לכולנו שהחיים ממשיכים למרות הכל. ואצלי בגינה הפרטית, התחילו לבצבץ עלי עץ הפיטנה... והגפנית המטפסת, החלה להוריק בעליה העזים... ואני מקווה שזרעי התורמוס ששתלתי בחורף יתחילו לבצבץ בקרוב מתחת לאדמה. והילדים, כבר מבוגרים בעצמם, וגבוהים ועצמאיים. יפתח בן 25 – מטר תשעים של חוכמה ורגישות, כבר יותר מבוגר ממך....יותם – בן 22 – בדיוק התחיל ללמוד באוניברסיטה וגר עם חברה שלו ביחידת הדיור שבחצר ביתנו, ושאול – "הקטן" – עולה ל-י' בקיץ ועוד שניה גם הוא עובר אותי.. ואני – כמו כולם - מזדקן והולך. מוכן להישבע שאני לא נראה יום יותר מ-56 (שיגיע בקיץ) וכולם מסכימים שאני נראה צעיר לגילי (הרוב מהמרים על 55...). במפגשים השנתיים אצלך ביחד עם מייזל, איטל, יותם, רדזי, רשף וכל הג'מאעה אני בדרך כלל נרגע, כי כולנו נראים בגילנו אבל מתנהגים כאילו אנחנו עדיין בני 18.....חוץ ממך שעדיין נראה בן 18 ומתנהג כאילו אתה בן 55... בקיצור, אם לא הבנת, אתה חסר! אוהב ומתגעגע גיא קופר
אלעד / אורית רשף
בקרב החברים והמשפחה שלך, אני אשתו של רשף אבל האמת היא שביחס אליך ההיכרות בינינו היתה עוד לפני שפגשתי את אלון שלי (רשף). סוף כיתה י׳, יוצאת לקורס ראש״גדים ופוגשת את ורד הלר - החברה הטובה של אלעד. הקשר ממשיך בינינו גם מעבר לקורס ואני נוסעת לפגוש את ורד ואז מתוודעת לאלעד שבא לבקר. מיד מבינה שיש כאן מישהו מיוחד ובעיקר רואה את החברות בין השניים שלא היכרתי עד כה. מעולם (עד אז) לא פגשתי בן מהסוג של אלעד, בן שמדבר יפה, שאפשר לדבר איתו בגובה העיניים ולא צריך לחשוש מאיזה משפט ציני או גברי, שיכווץ לי את הלב. הרגשתי מיד כי מדובר בנער שפיו ולבו שווים וזה היה גילוי מיוחד. וממשיכות השנים, ומסתבר ששבט נמרוד ושבט מצדה ועוד שבטים משובצים באותו גרעין פ״ח לשדה בוקר. אני בוחרת לא להצטרף לגרעין ולהמשיך לשנת שירות בגרעין רעים. דרכנו נפגשות שוב כאשר אתה מצטרף לטיול של נועה ואריאל שבאים לפגוש אותי בגבעת המורה ושוב אני נפגשת בעיניים הטובות ובפנים המזמינות. ואז זוכרת את אותו יום נורא, כשפתחתי את הרדיו ושמעתי על נפילתך, זה היה נורא ומטלטל ומיד מריץ למחשבה ש"זה לא יכול להיות". מאז עברו כבר יותר מ-30 שנים, אנחנו מרגישים שהמשפחה שלך היא חלק מהמשפחה שלנו. אנחנו מגיעים מספר פעמים בשנה לפגוש את המשפחה שלך, שלנו. היושרה שאפיינה אותך ובמילים שלי האותנטיות, היכולת לומר ולהתנהג לפי אמות המידה שאתה מאמין בהם, נבחנים בימים אלה. מעניין מה היית אומר סביב התקופה המאתגרת והבלתי נסבלת שעוברת על כולנו. התחושה היא שעלינו לצאת מעצמנו, לפעול, לומר, לזעוק, לחזור ולהסביר שוב ושוב כי שום שיח רגיל וכזה שהתנהל פעם לא יכול לעוצמות שעולות בעם שלנו, בכעס, בכאב. ואולי דווקא, הגיע הזמן לחזור ליושרה, לפשטות, לאמיתות הקטנות של החיים. אולי החיבור ממקום אותנטי האחד לשני, יביא את התקווה המיוחלת. האם שם למעלה רואים את כל התמונה? אני בטוחה שנעמי אמך המופלאה עדכנה אותך בכל פרטי האירועים. האם שם למעלה יכולים לראות גם את קרן השמש שתזרח עלינו, את התקווה ואת האור? אני מתפללת ומקווה שגם אם לנו יש רגעים רבים שקשה בהם לראות את קרן השמש, אתה ונעמי רואים אותם ואולי תשלחו לנו מסר משם. לפעמים חושבת שהגן הפורח של אבא שלך, שתמיד פורח, תמיד מטופח, גם בשרב כבד וגם בסופות ורוחות, הוא דוגמא לתקווה ולהישרדות בכל מצב. תשמרו עלינו שם למעלה ותשלחו קרן של שמש, אורית
אלעד יקירי / אריאל אשכול
נפגשנו לראשונה במפגשי ה"מסגרת" - בסביבות כיתה י"א - גרעין ענקי עם המון אנשים חדשים. לא ממש הכרתי את החבורה האשקלונית שממנה הגעת. תמיד החבר'ה שלך נראו לי אנשים טובים, אבל די סגורים באופן טבעי בתוך עצמכם. אתה היית בהחלט בחור בולט - בעיקר בצד הערכי; היית איש עקרונות שמדבר, חושב וחי לפי העקרונות והערכים שבהם האמנת. זה התבטא בכל דבר שהיית בו מעורב - תמיד חשוב היה לך להעלות את העניין של מה "נכון" לעשות ולאו דווקא מה קל לעשות. בקטע הזה די התחברתי לראש שלך, כי לי השלבים הראשונים של הצבא לא היו לי קשים במיוחד, ולא הפריע לי לעשות את האקסטרה כי זה מה שנכון. לי הדביקו הנשמות הטובות בגרעין את הכינוי "חיוכי" ולך קראו "חינוכי" :-). אני יודע שבניגוד אליי היה לך קשה פיזית, הגעת די שחיף ובכושר לא משהו; אני זוכר אותך מתאמן שוב ושוב על המתח ועל ריצה בעקשנות והתמדה וזה הרים אותך להיות בין החזקים בגרעין. לא ויתרת. זכורים לי רשימות שמירה שעברו את "טבלת הצדק" שלך, גם את היחס לאנשים שהיו יותר חלשים ב"שרשרת המזון" בגרעין הענקי - תמיד היה לך חשוב להתחשב בהם. היו לנו לא מעט בעיות בתוך הגרעין וגם עם מחלקות אחרות ועם הסגל; אתה תמיד לקחת את הצד של פתרון בעיות בצורה הגיונית וצודקת. כמו היום, גם אז, בפנינו היו לא מעט דילמות מוסריות, בעיקר באינתיפאדה הראשונה, כששלחו אותנו בידיים חשופות להפגנות המוניות, בהן היינו במלחמת הישרדות יום יומית, אבל אתה התעקשת שאנחנו חייבים לשמור על צלם אנוש ולא לנקום גם כשנפצעו לנו חברים וגם כשנתקענו חודשים בעזה. לא פשוט. התחברתי לזה, בעיקר למה שאמרת: "כשכל זה ייגמר אנחנו נצטרך לחיות עם עצמנו בשלום. אנחנו לא כמוהם, אנחנו יותר טובים". פחות או יותר דרכנו נפרדו אחרי שיצאתי ל "אחוזים". נפגשנו מדיי פעם, שמעתי עליך דרך החברים שנשארו בגרעין. בפעם הבאה שנפגשנו זה כבר היה אחרי שנהרגת בלבנון. זה היה הלם רציני, ואחריו שנים רבות של מפגשים עצובים וקורעי לב בימי האזכרה והזיכרון הרבים מספור. בתקופה שעברה מאז נהרגת, התחתנתי עם מיכל, הקמתי איתה משפחה עם שלושה ילדים מקסימים, והם אפילו הגיעו מדי פעם לאזכרות שלך באשקלון. מיכל כבר חלק מהמשפחה ומכירה את המשפחה שלך ואת בני הגרעין שלנו. האחים שלך מהממים וכל אחד מהם הקים משפחה לתפארת. ההורים שלך כמובן אנשים חמים שליוו אותנו כל כך הרבה שנים, ואני מרגיש שבצורה מסוימת הם סוג של משפחה שלי, אחרי כל כך הרבה שנים שבהן ליווינו זה את זה. החום שלהם והערכים שלהם באמת הסביר לא מעט את מי שאתה ואתה בטח גאה מאוד במי שהם ובמה שהם עושים. אמך היתה אישה אצילית, מלאה בנתינה אינסופית וגם בשלנית בחסד. היא חסרה לנו מאוד. איכשהו יש תחושה של המשכיות בקשר אליך - כל כך הרבה שנים אחרי שהלכת מאיתנו, בהחלט אתה נוכח עדיין בצורה מאוד חזקה בהרבה מובנים. אתה עדיין נוכח במשפחה, נוכח בגרעין, נוכח בכל מיני ספרים שאתה מופיע בהם (בדיוק קורא את הספר "מלבנון בשאלה " שהומלץ על ידי רשף,שבו כל מיני דמויות שקשורות אליך (כמו הרצי למשל) וגם באחיינים שלך, שממש מזכירים אותך. בגדול אני רוצה לספר לך שהמדינה שלנו במצב לא משהו; המון אנשים יקרים וטובים נרצחו וגם נחטפו. אצלנו בגרעין הגורל היכה בבתו המדהימה של אלי מייזל היקר שלנו, טרגדיה נוראית. שכנים, בני משפחה, מכרים של רבים מאיתנו, אחים ואחיות שלנו נהרגו נפצעו נחטפו; מדינה בטראומה. ימים חשוכים. אם אתה צופה בנו מהעולם הבא, אז אתה בטח יודע את זה כבר. היכולת שלך לעשות את מה שנכון ולא את מה שקל, בהחלט חסרה בימינו. המטוטלת נוטה בדיוק לכיוון השני של תרבות ה"סמוך" ותרבות השקר. הערכים מושלכים לפח וההנהגה מושחתת. אבל אני מאמין שכדרכה של מטוטלת, היא גם תחזור לכיוון השני. עוד יגיעו ימים יפים, ואם לא - נביא אותם. חבר אתה חסר. נוח על משכבך בשלום, אריאל אשכול
הנשמות שלנו מחוברת / דעאל קראוס
אח יקר / חבר ואיש אמת אחרי כל כך הרבה שנים אני רוצה לשתף אותך.
הנשמות שלנו מחוברת כי אותם אותיות בדיוק מרכיבות את השמות שלנו. משפחה עם ערכים מושרשים בקרקע, אנשי חסד מאירי פנים ואחיינים נפלאים. אי אפשר שלא לחשוב על מלחמת חרבות ברזל, בהקשר שלך- הרי ברור לי שהיית סגן הרמטכל ואצלך אין ביצוע משימה ב "תחום האפור" - אתה יסודי ודקדקן עד הפרט האחרון, גם חיילך הבינו שלהיות בTOP המשמעות להיות מקצוען בלי פשרות.
לא אחת אני חושב איך הגענו למצב שאין כוננות עם שחר: כל בוקר בכל קווי הגבול. רציתי לסיים בנימה אופטימית שנשארה לך משפחה לתפארת ואנו כחברים מרגישים חלק מהפאזל של מורשת חייך.
אוטוטו אני בן 60. שלך לנצח אחי דעאל קראוס
מה קורה אלעד? / אלון רדזי
רציתי לכתוב לך שצמח לי תורמוס סגול ראשון בגינה. מהמם. עם העלים האלה שהם רק של תורמוס. אספתי זרעים בשנה שעברה בשדה ליד הבית כי איך אפשר שלא לשכפל את הקסם הזה. וגם הכובע נזיר התחיל לפרוח והעלים שלו מחזיקים כ"כ יפה את הטיפות של הגשם האחרון.
מטורף להבין עד כמה חזק הטבע שסביבנו. יש לו את הקצב שלו ואת החוקים שלו וכמה שתנסה אין לך סיכוי להיכנס באמצע. אולי, עם קצת מזל, יש לך סיכוי להבין אותו. וכמו בכל מוצ"ש הבצק ללחם של מחר במקרר תופח לאט לאט. מחר נאפה אותו וכל הבית שוב יתמלא ריח של לחם. במחזוריות כמו זו של הטבע - ביום ראשון נאפה לחם, בחמישי נשמח שנגמר השבוע וננסה לסכם אותו, בסופש נחבק את הילדות חזק חזק ונודה מאוד על מה שיש ונתגעגע קצת למה שהיה, ונחלום על מה שיהיה… ובאפריל נקנה מלא שום טרי, כזה עם עלים, ונחגוג את פסח. ומיד אחריו נבוא אליך כולנו להגיד שלום. נתחיל כמו בכל שנה לספור את עשרת הימים וניפגש אצלך שוב ביום הזיכרון, קצת לפני שנפתח איזה בירה קרה ביום העצמאות ונשמח. עם אותו הריח ואותה הצורה, עם אותו הטעם ובטח התזמון שצרובים בזיכרון.
וכשנפגשים אצלך רואים איך כולם משתנים. כל הזמן. בקצב של הטבע ושל החיים ושל האירועים. וכבר תכף קיץ. ומייזל כבר לא אותו אלי אחרי שאיבד את עדי - אבל אתה לא מאמין כמה אנרגיה יש לו, וקופר לא אותו קופר (זתומרת, בעצם, בול אותו קופר אבל אחר), ואיטל וגור דומים אבל גם שונים, ואפילו רשף, למרות שנראה ומתנהג בול כמו רשף, משתנה לי מול הפנים. וכל שנה מצמיחים עלה חדש ונפרדים מעלה שהתייבש. מחליפים שערה שחורה בלבנה (למי שעוד יש) ומוסיפים מספר למשקפי קריאה. אפילו אשכול.
וסתיו וחגים וחצבים מהממים על כביש 1 (שבשנים האחרונות התחילו לצאת כבר באוגוסט - מה בוער להם?). זה הזמן לשתול את התורמוסים שאספנו בקיץ ואת השום שמתחיל לנבוט במקרר. מלא התחדשות. חבל שאתה לא מכיר את המשפחה שלי. עדי בת 24, כבר יותר גדולה ממך. לומדת בבצלאל. ונעה תכף גם שם. עוד מעט תשתחרר ותתחיל גם היא את החיים שאחרי. מטורף. מעגל מטורף. ולחשוב שסבתא שלי אמרה שעד שאני אגדל כבר לא ילכו לצבא. אפילו הכורכום פתאום נבט, וילדים ממשיכים ללכת לצבא ואז למילואים ואז יש להם ילדים ועולם כמנהגו. לא? השדות חומים וחרושים ומחכים לגשם הראשון שלאחרונה ממש מחכה כבר לחורף ואפילו בסוכות לא בא להרוס את הקישוטים.
ואז חנוכה, וגשם, וחורף. וקר. השנה היה ממש ממש קר (אבל לא קר כמו שהיה לנו קר בתרח"ט ב 50 בשדה התעופה המאולתר ליד שיבטה). השקדיה בבום של פריחה, מתחילה לעבוד על הדור הבא. גם הלימון עובד על זה קשה וכבר נותן פירות יפים. השום ינבט ועד אפריל כבר יהיו פקעות ועלים עם ריח משגע. ובתוך כל החורף הזה עם הגשם והתותים, וט"ו-בשבט ופורים מתחילים לראות את פסח בקצה. מתחילים לתכנן איפה עושים את הסדר ואיך מסדרים מכוניות לאשקלון מיד אחרי, כדי שניסע יחד ויהיה לנו זמן לקשקש בדרך - לראות מה פרח אצל מי, מי מתחתן (עומר של רשף!), מי משתחרר (אולי נעה שלי סופסוף?) ומי בדרום אמריקה. נשמע בסה"כ הגיוני המציאות המחזורית שלנו, לא? תכף יתחילו לצאת הפרחים הראשונים של הרימון.  חזרה לתחילת העמוד
|
| עיצוב אתר: איה גולן | © כל הזכויות שמורות: למשפחת בן דוד |