מכתבים מאזכרות


בני, עוללי אלעדי שלי.
כשחי בני
פרחו פרחים באביב
לצבעים לריחות למראות הייתה משמעות
כשהלך בני
נחשפו שורשי
יד נעלמה את בחיר פרחיי קטפה
ואותי 77 מדורי גיהנום מנסה.
כמו קהו חושי
כמו עיוורו את עוני
מראות ביופי הבריאה, צחוק וצהלה.
רק אליך כמה ליבי
בני ילדי אהוב נפשי.
רבים האנשים שאת עצמם שואלים
יש חיים אחרי המוות.
אני יכולה להעיד אלפי עדים
שלנו הנותרים, המשפחה השכולה
אנו יכולים לענות בבטחה.
אין חיים אחרי מותך.
אתה ממלא את יומי ולילי.
את מחשבותיי ואת ליבי.
אתה ממשיך להיות שותף מלא במשפחה
אך כל יום בבוקר עם השכמה
אני נאלצת ללבוש את המסכה
כדי לעמוד בפני החברה.
להתגבר על געגועים מכאיבים
המון אירועים שבחיי יום יום קורים.
ואותך מזכירים
אני שואלת המון שאלות מכאיבות
של למה? מה היה עם? מתי? וכמה
ונותרת ללא מענה ותשובות
עלי להתגבר על המון אהבה
שאת כולי ממלאה.
לחיות אירועים איומים שאותי אל יום מותך מובילים
ואת בית הקברות הצבאי ממלאים.
אני משתדלת לשמור על שפיות דעתי
אנא עזור לי בזאת בני.
עזור לאביך שאת כאבו העמוק בפנים הוא טומן
כדי להסתיר ועלינו לגונן.
עזור לאלון- להגשים את החלום
לבנות משפחה למצוא פרנסה, ולגדל ילדו באהבה.
עזור לאייל לחפש את החלום, למצוא
את דרכו ולהגשים את ייעודו
וכמו בכל שנה
גם לי בקשה אחת קטנה
שמור שם מקום ממש לידך
להוריך לעת זקנה.
כי אנחנו אוהבים אותך.
אמא



לכל אדם יש שם
שם שנתנו לו הוריו.
ושם שקנה במעשיו.
שם שנתנו לך אלעד בכורי.
שם שאמור היה להוות עבורך
סמל, לביטחון, אהבה ואמונה.
שיגן עליך מכל רע.
האמנו והאמנת בצידקת הדרך
בסלילת הנתיב למען העם והמדינה
והיום ילדי בכורי
המצב איום ונורא.
כל יום את מתינו אנו קוברים
ויש שעל זכותנו בארצנו מערערים
ואנו אבא ואמא בוכים
הייתכן שבנינו יצא למלחמה
על דרך לא ברורה?
הייתכן ששילמנו מחיר כה יקר
על אידיאולוגיה שחלפה
האם הייתה אפשרות אחרת?
ואנו התמימים את המחיר משלמים?
גדול כאבנו מנשוא.
מעמיקים הספקות
ועינינו הכבדות מדמעות
לא רואות את התקוות,
האירועים בארץ רודפים זה את זה
והעם כבר מתקשה
את שמות הנופלים והנרצחים לזכור
עומדים פה היום משפחה וחברים
שאת שמך אלעד זוכרים
את השם שנתנו לך הורים
ובעיקר את השם שזכית לו במעשיך
כי בחייך הקצרים
הכרת הרבה אנשים
והם עדיין זוכרים
את אלעד עם מילות החוכמה
את החיוך שמעל פניך לא נמחה.
את הביקורת הקשה
וחוסר הסובלנות לכישלון או מעידה.
את הופעתך הזקופה
ואת נחישות דעתך.
אך בעיקר בעיקר את טוב ליבך.
את אהבת האדם שבך.
את אהבת הטבע המולדת והחיים.
והבנתך המעמיקה באלו השטחים.
אלעדי ילד יקר שלי
כמו בכל שנה יש לי בקשה קטנה.
שמור שם מקום ממש לידך
להוריך לעת זקנה.
כי אוהבים אנו אותך
וחיים אותך ובצילך
כל הימים.
אמא



אפריל 2013
אלעדי
עשרים שנה, התוכל להאמין ?
ואני עדיין בחיים.
הכל ברגע קרה.
ואומרים חלפו כבר 20 שנה.
נדמה כי אתמול זה ארע
ומשפחתי נדחפה לתהום הנשייה.
את חיי ניתן לחלק לשניים מאז נולדת
23 שנים של תקווה, של אושר, והמון גאווה.
ומאז ועד היום, חיים של כאב, געגוע וציפייה.
אין יום בשנה שאינני ממתינה לך
כל כומתה אדומה, אותך לי מזכירה
כל אביב ופריחה מסמלת לי אותך
כל פסח והכנות לסדר המתקרב
מעוררים בי תקווה שבפסח הזה
נחגוג יחד איתך.
עד יום מותי, אמתין לך בני.
אלעדי שלי, בכורי, אינני יכולה לתת לך ללכת
אינני מסוגלת לחשוב עליך בעבר
חי אתה בתוכי ותמיד תהיה בכורי.
אתה שהצטיינת בכל, בלימודים, בצופים
בקורס מכ"ים ובקורס קצינים
אתה שנסעת לשליחויות לארה"ב כחייל במדים,
הבאת לנו לא מעט גאווה,
ביכולתך ובצניעות דרכך,
ועל כך יעידו חבריך פקודיך ומפקדיך,
וכולם גם יוכלו לספר על הניגודים
שאפיינו אותך ואפשרו לך לתקשר עם אנשים רבים
בהמון רמות והקשרים,
פני נער עדינים –מול נחישות וחתירה למצוינות
אהבת הרפואה, מול שירות בצבא
נוקשות- מול אהבת הזולת והדאגה לפרט
בקורתיות – מול מעשיות
אהבת הצבא – מול האהבה הגדולה למשפחה
ובעיקר אהבת הארץ ומורשתה

אלעדי שלי
השנה הצטרף אליך רונן חברך
שבמשך השנים היה לנו משענת איתנים
ונותרנו שוב כואבים ובוכים.

אלעדי
אני אל מלך המלאכים לא נקראתי
"קחי את בנך בכורך" לא צוותי.
"אל אחד הערים אשר אומר לך" לא חוותי.
"אל תשלח ידך אל הנער" לא שמעתי.
"את אשר אהבה נפשי" לא שמרתי.
ואת תפילתי, "מי ייתן מותי תחתיך בני" לא מלאתי.
אני רק עם שאלות נוקבות נותרתי.
כואבת ובוכה, למה ?
אלוהי אב הרחמים, אתה שנתת לנו חיים, נתת הכל,
אתה זה שלקחת, לקחת הכל.
ומה נוכל לבקש לשארית החיים.
להמשיך לזכור את אלה הפנים
את אמרות הכנף הנבונות
את צליל קולך וזקיפות קומתך
ואת החיוך היפה שלך.
וכמו כל שנה, זה עשרים שנה
גם לאמא שלך יש בקשה קטנה ממך,
שמור שם מקום ממש לצידך
לאמא ואבא לעת זקנה
כי אוהבים אנו אותך.
אמא ואבא.



אלעדי
עומדים אנו כאן לצד קברך כבר 20 שנה ומסרבים להאמין.

המחשבות שרצות בראשי על איך היה אילו- אילו רק הכל היה אחרת והיית כאן איתנו, לצידנו. היינו חוזרים להיות משפחה שלמה ומושלמת ואותה תחושה של ריקנות, כאב ואובדן שמלווים אותנו יום יום לא הייתה מעיקה עוד על ליבנו.

השנה נולד לקרן ולי יואבי שהצטרף לעומר, איתי ועידו ילדינו, אחייניך, שאותם לא הכרת והם לא זכו להכיר אותך.

הילדים גדלים ואיתם מגיעות גם השאלות. שאלות עליך – על מי, ומה ואיך וגם על למה! שאלות של תמימות ורצון לדעת ולהכיר, שלעיתים קורעות את ליבי ומשאירות אותי לא פעם חסר מילים ותשובות וחובקות בתוכן קושי רב בהתמודדות איתן.

אני דואג שילדיי יכירו אותך, יכירו את תכונותיך, יכולותיך, הישגייך ואת שאר הדברים הרבים שהספקת בחייך הקצרים.

אתה מהווה עבורי, ודרכי גם עבור ילדיי דמות ודוגמא בכל.

למדתי בדרך הקשה, של התמודדות יום יומית, כי לא ניתן לרפא את הפצע המדמם של השכול. למדתי גם כי השנים לא מכהות ולו במעט את הכאב והגעגוע.

חייבים לתעל את הרגשות הללו לעשייה, למשפחה ולרצון להמשיך הלאה ולהישאר שפויים.

אומר לך אחי כי גם אם אני אדם בוגר ורציונאלי, אינני יכול להתנתק מהמחשבה והתפילה שפשוט נתעורר מן הסיוט הזה ונראה אותך נכנס בשער ביתנו, בשער של חיינו שנסגר בבריח לפני 20 שנה, גם אם זה לזמן קצר בלבד. אילו יכולתי לבקש רק משאלה אחת בחיי.

בינתיים אנחנו נפגשים לעיתים בלילות בחלומות, כאילו ממשיכים ממש מאותה נקודה, בה נפרדנו לאחרונה. לבסוף אתה שוב נעלם, בלי להסביר למה ולאן ובלי להתריע. פשוט ככה. עד לפעם הבאה.

אני אוהב את אותם חלומות בהם אנחנו שוב יחד.

אחי אני אוהב אותך,

שלך לתמיד, אחיך אלון



אלעדי
כשהייתי בן 13, הנורא מכל קרה
היום אני בן 33 וכבר חלפו 20 שנה
20 שנה שהפכתי מילד לנער ולמבוגר, התגייסתי לצבא, השתחררתי, התחתנתי.
למדתי, התחלתי לעבוד ונולדו לי שני ילדים מדהימים, כל זה קרה ב - 20 שנים.
בימי שישי ובחגים כשאני בא לבקר אותך בבית העלמין
יוצא לי לא פעם לחשוב מה אתה הייתה מספיק בעשרים שנים.
הרי עד האסון הנורא הספקת להיות תלמיד מצטיין, הייתה חניך ומדריך מוערך בצופים
התגייסת לצבא, היית לך חברה, הייתה אח בכור המהווה דוגמא ומופת לאחיו הצעירים.
היית חייל מצטיין והפכת לקצין מצטיין ואף זכית לקבל על כך את פרס הרמטכ"ל, יצאת למשלחת
וייצגת בעולם את ישראל הקטנה, כל זאת ועוד דברים רבים נוספים עשית ב23 שנים.
ולכן כשאני רוכן על הקבר ועוצם את עיניי, אני מדמיין מציאות קצת שונה.
אני רואה אותנו יושבים שלושה אחים בחדר של ההורים עם סבא וסבתא המאושרים
אני רואה את הילדים שלי שלך ושל אלון משחקים ונהנים.
ליבי נצבט מגודל הפספוס, איך כל זה קרא ואני הייתי רק בן 13 שנה,
לא הספקנו לדבר על הדברים החשובים על אהבות, על תכניות, על המקום בו תבנה את ביתך ומתי תתחתן, לא הספקתי לשאול אותך ולהתייעץ על דברים שבשגרה.
אלעדי - יש דברים שאני עצמי מתקשה להבין, אז איך אסביר אותם לילדים?
לפני מספר שבועות שאלה אותי עדי, למה סבתא אמרה שיש לה שלושה בנים?
הרי אני ואלון זה רק שניים?
שתקתי, דממתי, נעלמו לי המילים, חוץ מלהעביר נושא, לא היו לי להגיד דברים חכמים להגיד.
הרי איך אסביר לילדים כל כך קטנים שאחי הבכור נמצא עכשיו בעננים?
איך אסביר להם שהתמונה בסלון, זו שתמיד הייתה שם, היא התמונה שלך?
ושאתה אחי הבכור עדיין בן 23 שנה ?
ברור לי שיבוא היום והשאלות יהיו יותר חדות ומפוקסות וברור לי שאצטרך
לתת את התשובות ולהסביר לילדים את מה שאני מתקשה לעכל זה עשרים שנים.
אלעדי- השנה נפרדנו בעצב גדול מרונן, שהיה חברך הטוב מהיום שאני זוכר אותך.
לאחר מותך הוא, כמו חברים נוספים אימץ את ההורים והיה עמוד האור של המשפחה
ליווה, תמך, שאל ובעיקר דאג להורים ומבחינתי הוא הגדיר מחדש את המושג "חברים"
ושוב אחרי כל כך הרבה שנים נפגשתם במרומים ואני משוכנע שכעת אתם
יושבים ומשלימים פערים.
אלעדי – קשה לחיות פה בלעדיך כל כך הרבה שנים,
אך אני יכול להגיד לך שאני גאה בכל מה שעשית בעודך החיים.
אוהב אייל



אלעד היקר
עשרים שנה,
עשרים שנה זה המון זמן.
אמנם לאנושות כולה, משך הזמן הזה הוא כמעט אפסי, אבל לכל אחד מאיתנו עשרים שנה זה פרק שלם בסיפור חיים שלם.
פרק שלם של עשיה,
של מחשבות, של רגשות,
פרק שלם של זיכרון.
היום לאחר שחלפו עשרים השנים, המשמעות של המילה חלל הופכת לברורה יותר .
החלל שנפער עם מותו של חבר, אשר ניתק אותנו ברגע אחד מכל הביחד, מכל החברות, השיתוף ,המחשבות.
אותו חלל ניתק אותנו מכל העשייה המשותפת והותיר אותנו רק עם הזיכרון.
כשנפער החלל ביום מותך, עמדנו אז ממש כאן, בעיניים דומעות וידיים משולבות,
היינו צעירים מאד ומבולבלים מאד
לא היינו לבד, לצידנו היו כל חיילך במשמר הכבוד הצה"לי.
ומאות משתתפים שהגיעו יחד איתנו לחלוק לך כבוד ולהיפרד.

הקפנו את משפחתך אשר החלה את צעדיה הראשונים על הגשר הצר מאד שנפרש מעל החלל השחור מאד. והמשכנו להקיפה כאשר התקדמה בזהירות מעל הגשר הזה במהלך השנים .
במהלך אותם שנים גם אנחנו המשכנו בעשיה,
הספקנו להתחתן, להביא ילדים, לעשות קריירות, להגשים חלומות
חלקנו אף הספיק להתגרש, ולהתחיל מחדש את החלום הבא.
חלקנו לצערנו הספיקו לחלות, ואף למות בשנה הזו.

השנה קברנו את חברנו רונן ,
חברך הטוב שנפטר, לאחר מאבק ממחלה קשה.
רונן שליווה אותך בחייך בכל שלב ושלב, המשיך ללוות את משפחתך
גם לאחר מותך, רונן היה כאן בשבילך ובשבילם עם הרבה אהבה, ומסירות, דייקנות ואכפתיות כמו שרק לרונן אכפת.
רונן היה כאן בשבילם ובשבילנו כזיכרון טרי שלך, כסמל לחברות אמת.
וגם רונן ימשיך ללוותנו בהמשך חיינו
מותו של רונן הציב בפנינו החברים תמרור בולט מאד לכיוון החיים.
ודווקא בשל הצבת התמרור, על כולנו, להמשיך בעולם הזה, את החלומות, ואת התקווה. להמשיך את האהבות, ואת העשייה.
לא שכחנו, איך אז נפרדנו ממך בדמעות על הקבר הטרי.
כל העולם השתנה מאז, והוא ממשיך להשתנות.
הכל השתנה חוץ מאותו מסדר הכבוד הצה"לי הניצב כאן כל שנה, המורכב מחיילי הצנחנים ומפקד הפל"חוד, הנשארים לעולם לוחמים צעירים בני 20.
משפחת בן דוד היקרה, נעמי, אריה, אלון, קרן, אייל, יפעת
הבטחנו אז מול הקבר הטרי, שנמשיך להיות לצדכם,
שנלווה אתכם בהליכה הלא פשוטה לאורך הגשר הצר שמעל החלל השחור שנפער.
והנה אנחנו עוד כאן, כתמיד.
אוהבים, החברים



אפריל 2012
מכתב לאלעד
אלעדי – אני יושב וכותב לך, כשלפני מונחת תמונה משפחתית מהטיול האחרון ברמת הגולן, כשטיילנו למעלה גמלא.
ברקע רמת הגולן, כולה ירוקה. אנחנו, כל המשפחה, יושבים על ספסל ומחייכים למצלמה, סבא וסבתא כמובן מחבקים את כל הנכדים.
ביום רגיל כאשר אני מביט בתמונה זו ליבי מתמלא גאווה ואני מרגיש – פשוט תמונה מדהימה.
אך היום אלעדי, אני רואה תמונה קצת שונה.
אולי זה מקרי ואולי זה סתם עניין סמלי, אך רק היום ראיתי שעל הספסל שישבנו נותר עוד מקום פנוי, כנראה שהוא שמור לך ולמשפחתך.
כל כך כיף היה לטייל ביחד, לחוות לראות, ללמוד וללמד. כל כך עצוב שזה לא איתך.
כל כך קשה לא לראות בתמונה אותך מחבק את משפחתך בדיוק כמו שאלון ואני עושים בגאווה.
אלעדי- נועם עוד קטן, אך עדידי גדלה והיא סקרנית ונבונה. כל כך מפחיד אותי הרגע שבו היא תסתכל על התמונה בסלון ותשאל- אבא מה קרה?
למה אלון פה, אבל אתה אלעדי לא נמצא? ואיך יתכן שאתה אחי ואותך היא כלל לא פגשה? הרי אתה בכור וגם היא בכורה? יש כל כך הרבה שאלות שרצות לי בראש ויש כל כך מעט תשובות שאני יכול לענות.
זה מיד מחזיר אותי לילדות שלי, שזכורה לי כתקופה כל כך תמימה, שהייתי עטוף כולי בתוך בועה ולא ראיתי את שקרב ובא. הייתי בן 14 והמשפחה הייתה פשוט משפחה שלמה. אוהבת, דואגת, מחנכת, מחבקת ושמחה. אך ביום שחור אחד כשקיבלנו את הבשורה נזרקתי לעולם של ניגודים, עולם שבו הגבולות אינם ברורים, עולם שבו כל המסגרת התערערה והצבעים הבהירים התערבבו עם צבעים כהים, וכך ביום אחד למדתי שיעור לחיים- לדעת להעריך דברים גם כשהם תקינים וקיימים. כי במקרה שלך אחי, נשארתי רק עם הגעגועים לאותם רגעים משותפים שבזיכרוני כה עמוק חקוקים. אותו בוקר נפלא שהצטלמנו בחצר האחורית ביום הראשון של כתה א', אותם טיולים בטבע כשלימדת אותנו על שמות של צמחים, ואותם ימים כשחזרת מהצבא עם תקליט של משינה וקקטוס לגינת הקקטוסים שכנראה תלווה אותי כל החיים.
אלעדי- אומנם חלפו כבר 19 שנים, אך עדיין חסר לי כל כך החלק הקטן שישלים את התמונה, עוד מספר שנים לחוות חוויה של משפחה שלמה, שחוזקה הוא בשלמותה.
אך אחי, כיוון שאני לא אדם עצוב ותמיד משתדל להסתכל על חצי הכוס המלאה. אני יודע גם להגיד תודה, על השנים במחיצתך. על כל הדברים שהיום כשאני הורה לילדים, לי הם כל כך חשובים.
על הפשטות והאהבה לטבע, על המלה הטובה והחיבוק הסתמי שיכולים לשנות את כל החוויה.
תודה שדאגת שאחרי לכתך המשפחה תמיד תוכל להיות גאה ולהסתכל על חייך ומעשייך כנר לרגלה.
תודה על שנים כה משמעותיות.
באהבה,
אייל




אלעד
19 שנה למותך, ונראה כאילו אנחנו קצת מתחילים להתבלבל בספירת השנים
השנים שחלפו נערמו אחת על השנייה מבלי שנרגיש .
לכל שנה שחלפה יש את המשמעות שלה, לכל שנה התובנות שלה.
תובנות עליך, עלינו , ועל המציאות בה אנו חיים.
על איך זה שאתה נשארת חייל צעיר בן 23, ועל איך שאנחנו החברים, הולכים ומתבגרים, עברנו כבר את שנתנו הארבעים, ואנחנו מגדלים דור חדש של ילדים.
ילדינו - הדור שזכה להכיר אותך רק מהסיפורים מהתמונות על הקיר, הדור הזה כבר גדל ונכנס הוא בעצמו לגיל ההתבגרות.
לכל שנה שעוברת מתווספת התובנה, שכמה שאנחנו עברנו בשנים האלה אתה נשארת כאן,
לאורך השנים ליווינו מקרוב את המשפחה המקסימה שלך, ראינו כיצד היא חייה את חייה במקביל לאבל על מותך, חיה במקביל לאותו חלל שנפער לאחר אובדנך.
אך למרות הקשיים, המשפחה המשיכה קדימה והתפתחה, והיא מאושרת.
גם אם האושר אינו שלם, וגם אם מסתירים את רגעי הכאב, עם השנים ידעה המשפחה לטעת מחדש את התקווה.
הנכדים שנולדו להורייך מילאו את החלל באור של תקוה, כניצנים קטנים שהופיעו לראשונה אחרי שריפת יער.
ומתוך השכול והכאב הם צמחו והשוו למשפחה, גוון אחר, גוון של התחדשות.
ובכל שנה מאותן 19 השנים שעברו מחלחלת בנו התבונה שיש חיים אחרי מותך
העולם התחדש אלעד.
היער השחור שנותר אחרי מותך הוריק עם השנים, זוהי אופייה של המציאות.
אך גם אם האפר השרוף כוסה בדשא מוריק, זה לא אומר ששכחנו.
אנחנו כמדי שנה, עדיין זוכרים.
התובנה שצמחה מתוך ערמת השנים מובילה אותנו בחיים להיות פחות תמימים ויותר מנוסים ולדעת תמיד לחפש את אותה תקווה.
ואנחנו שהיינו שם איתך בחייך - אנחנו כאן מלווים אותך גם במותך.
והערמת השנים ממשיכה וגדלה, ממשיכה וגדלה לה,
כך כבר 19 שנה.
החברים



אפריל 2011
אלעד
18 שנה שאתה אינך, חי שנים אנו סופרים למותך.
השנים, הנספרות מדי שנה מאז לכתך מאיתנו, משחקות ומתעתעות בנו.
השנים, הנערמות להן בהתמדה, מהוות לנו אבני דרך במסע הארוך של הזיכרון והשכחה.
השנים, הנאספות להן, מותירות אותנו כל אחד עם הזיכרון אישי, והזיכרון הקולקטיבי שלנו כחברים אשר תמימותם תמה לנו באחת עם מותך.

18 זה מספר המסמל הרבה בחיינו כיהודים.
18 שנה למותך מהווים אף הם ציון דרך להתבגרותנו שלנו.
במותך אתה נותרת בן 23 . אנחנו המשכנו.

לפני 23 שנה, חגגנו כולנו 18 שנה. הזיכרון האישי שלי מיום הולדתי ה18 לא ישכח לעולם. הוא קשור בך, היינו יחד באחד מאימוני הטירונות בחטיבת הנח"ל, אותו יום בו חגגתי אני את יום הולדתי, נקשרו עולמותינו.

קליע טועה הנפלט מרובהו של איציק, אחד מבני הגרעין שלנו, אשר ניסה להתאבד, עבר בגופו, יצא מהאוהל שלו ונכנס אל האוהל שלך. הקליע עבר בתוך שקית מדים. שקית מדים שלך, שאתה מספר שניות קודם לכן הספקת להוציא מהקידבק והנחת תחת ראשך בזמן מנוחת הצהרים. הקליע אשר פספס את ראשך חדר גם אל תוך הקידבק האישי שלך, ומשם יצא מהאוהל.
אני ישבתי מחוץ לאוהל שלי שהיה צמוד לשלך, וסידרתי מחדש את התיק האישי שלי.
הקליע המשיך עוד כשלושה מטרים, ונתקע בי, חדר אל בית החזה שלי, מפספס בסנטימרים ספורים את הלב ונעצר רק בבית השחי.
דרך מסלולו של אותו קליע, עולמותינו נקשרו.
סנטימטר לפה סנטימטר לשם ומישהו מאיתנו היה אמור למות אז באותו היום.
אבל הכל הסתיים, השארנו את השאלות והתהיות מאחורינו, והמשכנו הלאה, כל אחד במסלולו.
לפני 18 שנה, נפרדתי ממך, ונשארתי אני לבדי עם המחשבות, של מה היה קורה אילו הקליע כן היה פוגע.

אני כמו שאר החברים, מגיע כל שנה להזכיר למשפחה שלא שכחנו , אנחנו עושים זאת לא כי אנחנו חייבים, לא כי אנחנו צריכים, אנחנו עושים זאת כי אנחנו רוצים.
אני, מעבר לרצון מגיע מדי שנה על מנת להיות כאן לצידך, כי אני משוכנע חבר, שאם הקליע ההוא היה הורג אותי, אתה, ההיית זה שזוכר ומתייצב בכל שנה לצידי, להיות שם במקומי בשביל המשפחה שלי.
משפחת בן דוד היקרה, לעולם לא נשאיר אתכם לבד בכאב הזה, נהיה כאן, כל אחד עם זיכרונו האישי של מותך להזכיר לכם שהחיים נמשכים, ואנחנו לא שוכחים.
אוהבים החברים.





אפריל 2010
אלעד
שבע עשרה שנים,
שבע עשרה שנים חלפו מאז אותו יום נוראי, שבו התבשרנו כל אחד בדרכו שלו על מותך שלך.
התינוקות שנולדו אז, באותו אביב של שנת 93 , הם כבר בחורים ובחורות, קרוב לוודאי שהם לומדים היום בשביעית.

אז באותו יום אפל, אנשי הבשורה הלמו על דלת ביתך וללא כל התראה מוקדמת אספו את משפחתך למשפחת השכול. הילדים שנולדו אז באביב השחור של שנת 93 , היום הם כבר בני שבע עשרה וככאלה הם מסיימים את תקופת ההתבגרות שלהם ונכנסים בפתח הרחב שנפתח עבורם אל עולמם של המבוגרים. הנערים והנערות האלה אולי כבר מתחילים להבין את המשמעות של הנתינה והקבלה, משמעות הכח ומגבלותיו. הם בודאי מקווים שבעולם המבוגרים הם יצליחו לכבוש פסגות הרים גבוהים. גופם אשר גדל בשנים האחרונות הגיע כמעט עד לכדי שיא קומתו והוא אשר המעניק להם את ההרגשה שהם הכל יכולים. הם הופכים לעצמאים, וכבר מתחילים להתכונן לשרותם הצבאי.

בתי העלמין הצבאיים, הפזורים כנקודות מדממות במאות ישובים בארץ, טומנים בחלקותיהם עשרות אלפי בחורים ובחורות צעירים, שהיו מלאי מוטיבציה לתרום למדינה הזו.
אז הם לא ידעו שתרומתם למדינה היא זו שבסופו של דבר תסיים גם את תקוותם וחלומם.

כמילות השיר של שמואל הספרי על ילדי חורף שנת 73 , גם לילדים שנולדו באביב שנת 93 הבטיחו שלום. גם באביב שנת 93 קיווינו כולנו, שאולי מותך יהיה זה האחרון.
אחרי מותך נחתמו הסכמי אוסלו והנה חשבנו שאולי הגענו לסיום המאבק על זכות הקיום שלנו בארץ הזו.

אבל כמו נערים ונערות שמסיימים את תקופת ההתבגרות, יוצאים מתקופת התמימות, התוודעו אנחנו במהלך שבע עשרה השנים האחרונות למציאות לא פשוטה. השלום עוד לא פרץ, ובתי העלמין המשיכו והתמלאו בשורות שורות של לוחמים ולוחמות שלא זכו לכבוש את פסגות חייהם. האחרון בניהם ממש לפני שבועיים, לא רחוק מכאן, מ"פ נוסף אשר כמוך הוביל את חייליו בקור רוח, וחזון הפיקוד שלו ושאיפות חייו נגדעו באחת.

נעמי, אריה אלון ואייל היקרים, בשבע עשרה השנים האחרונות גם אנחנו כמוכם התבגרנו פעם נוספת, ליווינו אתכם בהתבגרותכם שלכם אל מול השכול, אל מול האובדן, החלל שנפער, וזכרונו של אלעד. נגמר עידן התמימות, אנו יודעים שהעתיד הוא לא קל יותר, יהיו בו עוד הרבה ירידות וימי כאב. אך אנחנו יודעים שיהיו בו גם פריחות חדשות, וחיים חדשים של נכדים ונכדות.
אלעד, אנחנו הבטחנו לך ביום בו קברנו אותך, שלא נשכח. ושלא נעזוב את משפחתך בתהליך הארוך והלא נגמר של השכול.
אנחנו נמשיך להיות כאן ממש לצידם, כנר דולק תמיד, אנו החברים שלך אלעד נהיה עבורם כמשענת כתף לימי סגריר, ונעמוד לצידם במעגל מחוללים בימי השמחה, שעוד יבואו.
אוהבים החברים



אפריל 2009
אלעד
שש עשרה שנה חלפו,
ככל שעובר הזמן אנו מבינים, שאז עוד לא הבנו, עד כמה הזמן יתעתע בנו.
הימים והשבועות נערמו לחודשים והם הלכו והצטברו לשנים.
שנים בהן, אנו חברייך, חווינו מציאות אחרת. מציאות שאתה אלעד לא זכית לחוות.
חוויות חדשות, אתגרים וסיפורי חיים שלמים עברו על כל אחד ואחת מאיתנו,
גם השנה, שכולנו נחגוג את גיל הארבעים, חזרנו לפקוד את קברך.
כשנבקר היום בביתך נביט בך שוב מסתכל מהציור שתלוי על הקיר שליד חדרך,
ונראה אותך בדיוק כפי שהיית אז באותה נקודה שבה פגשת בעצמך את גורלך.
אנחנו המשכנו, כי החיים לא אפשרו לנו דרך אחרת.
החיים ציוו עלינו לא לשכוח.
רעמי התותחים שרעמו בזמן מבצע עופרת יצוקה לא ישכחו במהרה, ודאי שלא כאן באשקלון, במבצע השתתפו אלפי חיילים. גם החטיבה שלך, חטיבת הצנחנים נלחמה בפיקודו של הרצי שהיה עבורך דמות לחיקוי, מורה הדרך שלך בצבא, והפך עם הזמן גם לחברך.

רוב החיילים שלחמו חזרו בשלום לביתם, אל משפחותיהם ויזכו לבנות בית בארצנו הנלחמת בכל כמה שנים על חייה. כמה עשרות מהם חזרו על אלונקה ויאלצו לעבור תהליך שיקום ארוך שיביא אותם רק בסיומו להקמת בית ומשפחה.
אך יש חיילים שהגורל ייעד להם מסלול אחר והותירם צעירים לנצח.
משפחותיהם נכסנו באחת, וללא כל הכנה מוקדמת, אל משפחת השכול. הקור המקפיא שחדר מבעד הדלת שנפתחה לקבל את פני משלחת קצין העיר ישרור לעד בביתם וילווה אותם עתה לאורך כל נתיב חייהם.

אנחנו חברייך, היינו שותפים לשכול הכבד ששר במשפחה הנפלאה שלך, שכול שפשט ולבש צורה במהלך שש עשרה השנים. אנו חייבים לספר לך שלמרות הכאב והקור, ידעה המשפחה להתעלות על הקשיים ולהמשיך קדימה. נעמי ואריה ידעו למצוא גם פינות חמות, ולפתוח מחדש את הלב למראה הנכדים והנכדה החדשה.
הם ידעו לשתף אותנו גם בחוויות הטיולים והחופשות, ותמיד נתנו לנו את ההרגשה שלמרות הכל, הם צועדים קדימה.
וגם, אם לא פעם, הלב הרגיש אחרת ממה שהפה סיפר, גם האמירה לכשעצמה מעידה על התעלות וחוזק.

זיכרונך והווייתך ימשיכו לחיות בתוכנו גם בשנים הבאות, נעמוד כאן מדי שנה מתוך שליחות שיעד לנו הגורל, להראות לך ולמשפחתך, כי כל עוד זכרונך עמנו,
אתה ממשיך לחיות אתנו.
אוהבים החברים



אפריל 2008
אלעדי
כל שנה בתאריך זה, יום המימונה, המדינה שמחה
אך, אני אחי תמיד נזכר באותו יום נורא.
עדיין קשה לי להבין איך בכלל כל זה קרה ?
ולמה אלעדי, למה זה דווקא אתה ?
אתה אחי הגדול, אתה שהיית צריך להמשיך בדרך שהיית רק בתחילתה
אתה שעברת משברים לא קטנים בתקופת הצבא.
סיימת את הלימודים בלי כל בעיה וייצגת בכבוד את המדינה
למה אחי, למה זה דווקא אתה ?
חלפו עברו להן 15 שנה, זה לא צחוק זו כבר חתיכת תקופה.
אלעדי, רק 13 שנה זכיתי להיות לידך, אך כבר 15 שנה אני חי את חסרונך
הזמן חולף והגעגוע כמו נאחז בדמותך, מחזיק ולא עוזב וקשה לחיות את אובדנך.
ואותם ימים מדהימים שפעם היו בשגרה פתאום עולים ומציפים
ופתאום אותה הקרנת בכורה בת"א של הסרט "הדוב" מקבלת משמעות אחרת.
כיוון שזה הסרט האחרון שראינו יחד אני ואתה.
חלפו 15 שנה והמשפחה רק הולכת וגדלה
ובאופן טבעי שואלים הילדים על אלעד האיש שבתמונה
זה כל כך קשה עד בלתי מובן לראות את אלון מספר לעומר
שרוצה לדעת איך ייתכן שאלעד הוא אח של אבא והוא לא נמצא כאן איתנו.
אלעדי, בעוד שלושה שבועות יפעת ואני נחנוך את ביתנו החדש
מפחידה אותי המחשבה שלא תהיה שם גם אתה לתת את ברכתך
ששוב אני אחיך הצעיר עושה עוד צעד שאתה לא הספקת.
מתקדם למקומות שאליהם אתה לא הגעת.
וכל שנותר לי לעשות זה להמשיך ולחיות , להמשיך ולהיות אחיך הקטן
שחי ולוקח אותך איתי לכל מקום שבו אני נמצא
ובימי שישי ממשיך ובא לבקר ממש כאן את קברך
כי מה לעשות אלו החיים ולכן ניפגש פה גם בשנה הבאה.
אוהב ומתגעגע,
אייל.



אלעד
חמש עשרה שנים עברו
כבר איבדנו שליטה על קצב הזמן. נראה כאילו הזמן שחלף הוא זה שמשחק בנו
כל רגע שעובר עלינו, על ילדינו, כל חוויה הופכת בשנייה שלאחר מכן להיות זיכרון, לתמונה באלבום, כל זיכרונותינו עוברים והופכים לתמונות באלבום של חיינו.
הזמן מצד אחד עושה את שלו, והרבה דברים קרו מאז מותך.
מצד שני, הנה אנחנו כאן לידך, שנה אחר שנה, וכאילו דבר לא השתנה.
התבגרנו, התבססנו, מצאנו כיוון ומקצוע התחתנו, ילדנו ילדים, חגגנו שמחנו,
אך תמיד גם זכרנו, ובעצם כשחושבים על זה, הזיכרון הוא הדבר היחידי שלא משתנה עם השנים.

רציתי לספר לך, אלעד, שהשנה נפרדתי גם אני מסבתא שלי,
היא נפטרה בשיבה טובה בגיל 85. תמיד הייתי אומר לה בצחוק, "סבתא מה את דואגת, צעירה כבר לא תמותי". גם בגיל כזה קשה להיפרד, אבל כשנפרדתי ממנה, חשבתי גם עליך, וחשבתי על האי הצדק בעולם .
על בחור הפוגש את היום האחרון של חייו בגיל 23, באמצע היום, בתחילת האביב, כשיש לו עוד הרבה חלומות ועוד הרבה מה לעשות ועוד הרבה מה להספיק,
סבתא שלי הייתה אם שכולה כמעט 35 שנה, היא נקברה בחלקת הקבר בהר הזיתים בירושלים, ליד קבר בנה שנהרג בסיני במלחמת יום הכיפורים.

ואני מספר לך את זה, כי גם היא לא שכחה אותך, ובכל שנה, היא הייתה שואלת אותי אם אני עוד נוסע לבקר את המשפחה שלי באשקלון, ואומרת שזה חשוב ושואלת לשלום כולם, ומתעניינת בנכדים שנולדו.
ותמיד ציינה שהיא זוכרת אותך בא אלינו הביתה עם חיוך גדול, ואומרת שהייתה בחור נפלא. גם היא לא שכחה אותך, כך כבר 15 שנה.

וזה מחדד לנו את העובדה שהזיכרון הוא זה שנשאר אחרינו לאחר מותנו,
והוא זה שנשאר לנו ממך לאחר מותך. אותם רגעים קסומים, שחולפים בן רגע, ונשארים בלב. לכל החיים. הנה אנחנו, עוד כאן, לאחר 15 שנים, מזכירים לך ולמשפחה, שלעולם לא נשכח.וניקח את הזיכרון איתנו לתמיד.
החברים.



אפריל 2007
אלעד
ארבע עשרה שנים-
ונראה כאילו הזמן שחלף הוא זה שמשחק בנו
לפעמים הוא משחק במחבואים.
ואז נראה שהזמן עומד מלכת
ולפעמים משחק תופסת ואף אחד לא יכול לעצור אותו.
הזמן מצד אחד עושה את שלו, והרבה דברים קרו מאז מותך.
מצד שני, הנה אנחנו כאן לידך שנה אחר שנה וכאילו דבר לא השתנה.
התבגרנו, התבססנו, מצאנו כיוון ומקצוע התחתנו, ילדנו ילדים, חגגנו שמחנו,
וגם זכרנו, והזיכרון הוא הדבר שלא משתנה עם השנים.
זוכנים אותך, כמו לפני ארבע עשרה שנים
שנפרדת מאיתנו, בלי לאמר שלום,
שנפרדת בלי שהספקנו לסכם את מה שעברנו ביחד.
שנפרדת בלי שהספקנו לסכם את מה שנעשה בעתיד.
ככה פתאום,
הידיעה על מותך הגיעה אלינו ביום בהיר אביבי
ומאז הכל השתנה, אך הזיכרון נשאר.
לפעמים נדמה כאילו הזמן עמד מלכת, אנחנו שוב איתך,
צוחקים, מתווכחים, שואלים שאלות חושבים על העתיד.
אתה אינך, אבל אתה ממשיך ללוות אותנו.
אתה אינך, אבל בעצם אתה תמיד איתנו.
ואנחנו כאן נמשיך להיות לצידך , נמשיך ללוות את המשפחה שלך
המשפחה שלך שלפני ארבע עשרה שנה
הפכה להיות ביום אביב אחד,
המשפחה של כולנו.
מאיתנו,
החברים



אפריל 2006
אלעד
הנה חלפו להם שלוש עשרה שנים.
והאביב, שתמיד מזכיר לי אותך מתעקש לשוב ולפרוח בכל שנה מחדש.
לפני שלוש עשרה שנים, עוד הספקת לחגוג את בר המצווה של אייל
ומאז אותו יום נוראי, שבנו נפער החלל שהותרת לאחר לכתך
עברו כל-כך הרבה שנים.
הרבה דברים השתנו אצלנו, הרבה עולמות חדשים גילינו
שלוש עשרה שנה עברנו,
ואתה שאינך, אתה עדיין כאן איתנו.
אתה ממשיך ללוות אותנו, החברים, כל אותן השנים
אתה איתנו עם השמחות והעצב, עם רגעי הזיכרון ורגעי השמחה
שמלווים אותנו כשנולד לנו עוד ילד, כשהמשפחה מתרחבת
וכשחוזרים מחופשה משפחתית נהדרת.
אנחנו ממשיכים ללוות אותך,
ואת משפחתך
גם בעצב וברגעי הזיכרון,
נפרדנו השנה מסבתך שתמיד שאלה לשלומנו ולשלום משפחתנו
חגגנו עם אייל ויפעת המקסימים את יום חתונתם
אנחנו מרגישים שהשמחות נותנות למשפחה שלך את הכח להמשיך
והנכדים נותנים לנעמי ואריה מידה רבה של קיום והמשכיות
שאתה לא הספקת להעניק.
אלעד חבר יקר
הבטחנו לך ולעצמנו ביום שקברנו אותך
שנהיה כאן לצד משפחתך עוד שנים רבות
והנה אנחנו כאן, מקיימים את הבטחתנו
אנו מתכוונים להמשיך בדרך .
ולעולם לא לשכוח אותך.
אריאל



אפריל 2005
אלעדי
לדמעות אין עקבות
הן ארצה לאיטן נושרות
ובאדמה היבשה נעלמות
כמוך בני אהובי,
שהיית ואושר אין קץ הבאת
נפלת ובאדמה נעלמת
ואותנו הותרת כואבים
גלמודים ובוכים.
האושר ניתן לנו במשורה
ובחטף נגמר והחלה תקופה חדשה
הצער היגון והכאב
הם ארוכי ימים
והם כך מסתבר נשארים לעולמים
וכמו יד נעלמה ריבונו של עולם
פגעת במשפחה שלמה
אחים צעירים שזה עתה חיים מתחילים
בצל הכאב ועם דמעה עיקשת
שבכל שמחה בדרכם החדשה נוגסת
נכדים יקרים שאת דמותך רק בתמונה רואים.
אתה אהובי שבשמים
אלון ואייל שעל האדמה כואבים
ואנחנו ההורים אמא ואבא
ביניכם נמצאים.
ספק בשמים ספק על הארץ
הולכים לצד החיים
אך אני מבטיחה לך שאנו מאוד משתדלים
בחיי היום יום
להישאר שפויים
ולשדר לעולם ולמשפחה
חיי משפחה רגילה
כל בוקר את המסכה לובשים
ויוצאים לעבודה כאילו כלום לא קרה
ורק בחדרי חדרים במקום בו אנו לבד נמצאים
אנו נותנים פורקן לכאב, לדמעות
ולכל כך הרבה שאלות.
12 שנה עברו ילדי,
וכאילו כלום לא השתנה שהרי היום בישרו לי את
אותה בשורה נוראה.
אני מתגעגעת אליך אהובי
אותך נשאתי ברחמי
ולעולם תישאר ותחייה בליבי.
צעקה גדולה צעקתי, מזעזעת
הזעיקה שחקים ופלחה את מרום שבתך
מדוע ריבון עולמים, גידלנו בנים
לקברם צעירים, רכים בשנים
בני בכורי אלעדי שלי
כמו בכל שנה חוזרת אני על אותה בקשה
שמור שם מקום ממש לידך
להוריך לעת זקנה
כי אוהבים אנו אותך
ואין לנו אחר בלעדיך.
אמא.



אלעדי
בחלומי שמעתי קול המיה חרישית
קול רחוק, קול חלש, קול הקורא לעזרה
פתאום ראיתי שבתוך שדה הקרב, אני מצליח לזהות זהו קולך.
עזבתי הכל, הייתה לי תקווה וכל שנותר לי היה רק למצוא אותך.
אך בדיוק שקרבתי וראיתי את גבך
בדיוק באותו הרגע התעוררתי מהשינה ונחלתי אכזבה,
כיוון שלא הצלחתי לוודא שזה אכן היית אתה.
אלעדי, תקופה ארוכה חלפה, תקופה שמסתכמת ב- 12 שנה
12 שנה זה נראה רחוק אך מרגיש כל כך קרוב
כאילו רק אתמול הייתי אצלך בדירה
כאילו ביום שישי הקרוב אתה שוב אמור לחזור מהצבא.
אך כנראה ש-12 שנה זו באמת תקופה ארוכה.
אינני ילד עוד, והנה בעוד מספר חודשים אני עומד לשאת את יפעת לאישה
לו רק ניתן היה להגשים לי משאלה לרגל החתונה
הייתה גם אתה עומד לידינו ומחייך מתחת לחופה.
אך מה לעשות שבעולם הזוי שכזה המציאות חזקה מכל דמיון
התקווה התחלפה בגעגוע וההווה תופס את מקום החלום
מציאות בה ההורים סופדים לבנם הבכור
ואנחנו נשארנו אחים שכולים הנושאים בחיקם סל של געגועים
ואני אחיך הצעיר ממך ב- 10 שנים הספקתי דברים שאתה לא הספקת בעודך בחיים
אלעד, תשמור מלמעלה על כולם וניפגש בדיוק כאן גם בשנה הבאה
ואנו המשפחה נבוא לבקר גם ביום שישי הבא. שלך באהבה,
אייל.



אלעדי
אחי- אנו ממשיכים במעגל החיים, והנה הגיעו שוב החגים
ועוד שנה עברה ועבורנו הסיוט נמשך ואני לא מצליח להתעורר
מאותו חלום נורא. בחלומות אחי אני כועס עליך כי כולם
ממשיכים במסע, ואתה עייפת, אתה יושב בצד ומשקיף על כולם,
אתה לא מוכן שאעזור לך ואפילו לא אשא אותך על גבי, ואני כועס
עליך שהנה כולם ממשיכים ואתה, אתה נשאר מאחור.
עול מסע החיים הוא לעיתים קשה לכולם, ולנו הוא קשה עוד יותר – כי לנו
יש עומס יתר של כאב, שכול, תוגה, וצער שאינם מרפים ואפילו לא הופכים
קלים יותר ביום יום עם השנים, אלא להפך הם נאגרים כרובד על רובד
ועוד יותר מעמיסים. אנו עוזרים אחד לשני, ובכל פעם שאחד מאיתנו
מתעייף ורוצה לעצור ולנוח כי קשה לו מהמסע של ההתמודדות היומיומית
אנו בשארית כוחותינו ובעיקר באחדות של המשפחה עוזרים ונותנים לו כתף
כי לכולנו הכי קל לעצור את המסע וליפול תחת העול הכבד.
וקשה לתאר מהצד עד כמה זה פשוט לשקוע- רק צריך לא לעשות כל הזמן
תנועות עם הידיים והרגליים ומיד טובעים בים הגדול הסוחף של השכול-
אך לכך אנו לא מסכימים ובשבילך אנו ממשיכים ונשארים חזקים.
12 שנה חלפו מאז אותו יום ארור שדפקו על דלת ביתנו ובבת אחת
קטעו את חיינו וניפצו את כל חלומותינו ומאז אחי לא ראיתי אותך
ולא חיבקתי אותך ולא שמעתי אותך אלא רק בלילות.
אלעדי, תמיד היית עבורי דמות לחיקוי ובכל שעשיתי תמיד התייעצתי איתך
וחשבתי תמיד מה היית אומר וכיצד היית פועל ומכך אני עדיין שואב
את כוחי להמשיך לנסות ולהצליח.
אייל שלנו עומד להתחתן עם אהובתו, בחירת ליבו, יפעת ועשה
אותנו מאושרים עד מאוד, איתיוש שלי החל ללכת ועומר שלי בכל
יום שישי בצהרים קורע את ליבי בשאלה: "לאן אתה הולך?", כשאני בא אליך לפה.
אך עדיין חסר בי הכוח הנפשי וקשה לי ההתמודדות
עם הדרך והשיטה כיצד להסביר לו, אז אני ממשיך בתשובות מתחמקות
עד שאאגור את הכוח והיכולת להסביר. כנראה שאעשה זאת כשאעריך שלו תהיה את
העוצמה וההבנה המספיקה להתמודד גם כן עם הידיעה.
אחי שלי- אני אוהב אותך,
שלך תמיד אלון.



אלעד
12 שנה חלפו.
כשאנחנו כאן ליד קברך, כאילו דבר לא השתנה.
בכל אביב שאנחנו באים ומתכנסים כאן לצידך נראה שהתחושות והרגשות נשארו כמו אז, לפני 12 שנה.
אותו חלל , אותו חוסר שנפער לפתע עם מותך כאילו מסרב להיסגר.
אך בכל זאת החיים המשיכו מאותו יום נוראי ואנחנו כבר בגרנו, כבר למדנו לחיות עם חסרונך, ואתה אתה נשארת אותו אתה .
אותו אתה עם אותו החיוך, אותו החיבוק, ואותו הזיכרון לחבר הטוב שמעולם לא חזר הביתה אחרי חג פסח ההוא לפני 12 שנה.
עוד אביב ועוד אביב, השנים רצות, המשפחה מתרחבת – לא רק שלנו אלא גם שלך
כמו שתמיד הבטחנו נמשיך להיפגש בעצב ובשמחה,
ואתה כאן מלווה אותנו כל הזמן, במין שתיקה כזו.
בכל פעם שאנו מבקרים בביתך, מציצה מהקיר אותה התמונה שלך במדים עם החצי חיוך הרציני שמזכירה לנו שלמרות שאתה אינך, אתה איתנו ולעולם לא נשכח אותך.
לא רק אנחנו השתננו, גם משפחתך התרחבה ולבשה צורה אחרת
האחיינים החדשים שלך מסמלים תקופה חדשה – תקופה של התחדשות
עומר ואיתי שיכירו אותך רק מהסיפורים ומהתמונות באלבום, מרכזים סביבם את מרב תשומת הלב ונראה כי זה מה שמחזק ומלכד את המשפחה.
אנחנו החברים שממשיכים ללוות אותך מקרוב או מרחוק זוכרים
כי בחייך היית כלכך ממשי עבורנו, היית כלכך שם בשבילנו
וכך אתה גם במותך
זוכרים, אוהבים, וממשיכים ללוות אותך
כבר 12 שנה.
החברים - אריאל מונין




אפריל 2004
אלעדי שלי ילדי מחמדי
אחד עשרה שנים
אחד עשרה אביבים.
עם פריחה מהממת
ויופי זיו עלומים
שבכל פרח אותך רואים.
אחד עשרה שנים של מחסור וכאב
של לב נשבר ובכי תמרורים
על בן בכור בן שנפל.
והכאב הופך כל כך ממשי
עד כי נדמה שהלב לא עומד עוד במעמסה
בכאב הנורא
רק אם אב אחים ומשפחה
יודעים מה זאת המציאות האיומה
של יום, שבת וחג שאתה לא נמצא.
לפני חודש נולד אחיינך השני
איתי הקטן הנפלא
ואתה אינך
לחוג איתנו את השמחה.
לפני חודש כמעט נכנעתי לכאב
כמעט ממשתי שאיפה להיות שוב איתך
שם במיטה בבית החולים
היית זה אתה, שעזרת לי בהחלטה
שעדין זקוקים לי פה על פני האדמה.
אבא, איילי אלון וכל המשפחה.
אך דע בן
לא אשלים לעולם ילדי, עם חסרונך
לא אשלים לעולם ילדי שלא אשמע שוב את קולך.
לא אשלים לעולם ילדי, שלא תחבקני באהבה
לא אשלים לעולם ילדי, שלא אוכל לעקוב אחרי השגיך בגאווה
לא אשלים לעולם ילדי, שלא אחבק בגאווה את ילדיך
לא אשלים לעולם ילדי, שלא אוכל להשלים.
ואתה בן יקר שלי
שמור שם מקום ממש לצידך
להוריך לעת זקנה.
כי זו נחמתנו היחידה
שיבוא יום.
ומי יודע
נהיה עוד משפחה שלמה.
אמא



אלעדי
בשבת האחרונה בפסח לפני 11 שנים לפי שעון העצר עוד ישבנו
כל המשפחה יחד. הגעת מהצבא סיפרת התעדכנת ובסוף נסעת לבלי שוב.
אני נשארתי מאחור כאילו אוחז עוד בפיסות הזיכרון האחרונות.
ובחלומות אנחנו עוד ביחד. אני עומד לידך מספר לך
ומשתף אותך ושוב רואה את פניך, אך כשאני שואל שאלות
אין תשובות וכשאני רוצה להרגיש אני לא יכול ובסוף אתה
מתרחק ושוב הולך ואני נשאר לבד, עם הכאב והצער עד לחלום הבא.
המשפחה גדלה ונולד איתי, ועומר שלי שואל מול התמונה
שלך: מי זה ואיפה הוא ולמה הוא אף פעם לא בא
לבקר ? ובימי שישי כשאני הולך לבית העלמין הוא שואל לאן
אני הולך ולמה ?
הבעיה בכל השאלות הללו שהן אמיתיות וקשות ולחלקן אין
לי תשובות ולאלו שיש לי תשובות אני פשוט לא רוצה
לענות כי זה כואב לי מאוד.
את אמא קיבלנו במתנה לאחר התקף הלב
שעברה ושוב הכל התערבל ושוב סערת רגשות
והמשפחה לרגע קט יצאה שוב מאיזון, אך למזלנו
העניינים נרגעו ואמא משתפרת לאט לאט וכך עוד לפני
שהתאזנו סופית שוב בילינו עם אייל במיון לאחר פציעתו.
כך אנחנו בתקופה האחרונה חוטפים מכות ומנסים להתיישר
אך הפצע האמיתי הגדול שנפער בליבנו הוא לעולם לא יחלים
זה פצע שימשיך לדמם כל עוד ליבנו ימשיך לפעום
כי לפצע הזה אין מרפא גם לא הזמן.
אך הביחד שלנו כמשפחה ויחד עם כל היקרים לנו לך
הוא חוט השדרה החזק שלנו, הוא קרש התמיכה האמיתי
והוא הכתף שעליה אנחנו משעינים את ראשנו בכל פעם
שאנו זקוקים לעזרה, ועל כך אנו יכולים רק לברך ולהודות.
אחי אני אוהב אותך ומתגעגע אליך, שמור על כולנו
אוהב אחיך
אלון.




אלעדי
אלעדי, לפני יומיים קראתי שוב את המכתב ששלחת מהמוצב,
כל כך רהוט, כל כך ברור, כל כך אלעד.
שוב קפצה לי התמונה הכל כך ברורה, של שמש שזרחה
שלך אחי עומד שם עם חיוך של מלאך, אותו החיוך שאני לעולם לא אשכח
ושוב אני נקרע כי הינה אני איתך אחרי 11 שנה.
אני מתאפק לא להזיל דמעה, יושב וקורא את שעל ליבך
ממש מצליח להיות שם לידך, תן לי רק עוד פעם לשמוע את קולך
אך לצערי אני יודע שזה לא מציאותי.
אלעדי, שוב אנו עומדים פה ממש איתך, לידך
ואני מתקשה לעכל שעברה עוד שנה ואנחנו לא איתך
11 שנה עברו ואלוהים עוד לא הצליח לתקן עוולות עולם
11 שנה שההורים לא חיבקו ביחד שלושה ילדים
שאנחנו לא הצלחנו לנהל שיחה בין שלושה אחים.
אך אחי, כמו שכבר למדנו ולמדו כולם הרע והטוב נעים בידיים שלובות
המשפחה שוב גדלה, איתי נולד, שמחה גדולה.
אך בכל זאת עברה עלינו שנה לא קלה
וכל רגע האמנתי שעברנו אותה רק בזכותך
ולכן אחי, כנראה שיעברו עוד הרבה שנים שאני את געגועי אנצור בפנים
וכנראה שתישאר לה פינה כבויה בלבד שיכולה להאיר רב בנוכחותך.
שלך באהבה,
אייל



אפריל 2002
אלעדי
9 שנים ועוד באוזני מהדהדות המילים שבהם הודיעו לי על מותך.
בבת אחת אתה נזרק לתוך ים האינסוף-ים השכול בלי הכנה מוקדמת בלי כלים או הכשרה. והים הזה הוא ים סוחף עם המון מערבולות, ובכדי לשרוד בתוך הים, בתוך השכול, אתה צריך כל הזמן לעשות תנועות ולהיאבק אחרת מיד תטבע ביגונך.
עם הזמן אתה רואה שאין לידך יבשה ובנוסף אינך שוחה לבד אלא לידך שוחים אמא אבא ואייל ובכל פעם שאחד מהם מתעייף ומפסיק לרגע לעשות תנועות אתה חייב באותו רגע לעזור ולתמוך בו והוא בך.
אלו הם חיים של התמודדות יומיומית, של תמיכה הדדית, של לעשות כל הזמן מכיוון שהכי קל זה לטבוע, כי בשביל לטבוע לא צריך לעשות כלום- שום תנועה, אך בכדי לצוף צריך להתאמץ- ורק כך שומרים על שפיות.
והשפיות מהי כשאתה כל הזמן נאבק- השפיות היא להרים את הראש, להראות איתן, לעיתים מחייך ולהחזיק על גופך מראה המגנה על הנעשה באמת בתוכך.
אלעדי הזמן עבורנו עצר מלכת לפני תשע שנים אך אנחנו למרות הכול המשכנו ללכת- המשכנו לצעוד בשבילך- בשבילנו עם מעין תקווה חסרת היגיון ויכולת הסבר רציונאלי שאולי יום אחד נשב כולנו בבית ונשמע פתאום דפיקה בדלת וכשנפתח נראה אותך עומד ושוב ימשיך גם עבורנו הזמן לרוץ כאילו כלום לא קרה.
ועם הכוח הבלתי מוסבר הזה שאנו שואבים מאותו חלום- אנו ממשיכים הלאה
אחיך אלון.




אלעדי חלמתי חלום.
היה זה אחד הלילות היותר יפים מאז שהלכת.
לבוש קסדה היית, חבוי פנים, אך כשתקרבת
פשוט לא יכולתי להאמין- אלעד חזר!!! אלעד חזר!!!
הורדת את הקסדה והתחבקנו, שנינו כמו שניי ילדים צעקנו,
כל כך חבל לי שצעקנו, כל כך חבל,
כי מעוצמת הצעקה התעוררתי
והבנתי שזהו רק עוד חלום.
כל כך רציתי לחזור לישון, לשוב ולהפגש רק
עד דקה עוד רגע אחד. שכחתי לשאול מה נשמע
אלעדי- אני כותב לך מאיי הגלפגוס, קשה המשימה
כי זה בדיוק המקום להיות בו אתך
כל כך מהר ושוב עולות להן התמונות
כל כך מהר ושוב נזכר באותן הזכרונות
אותו חיוך שלעולם לא ימחק אותו מבט של גאווה.
אחי, גדלה המשפחה, עומר עוד מעט כבר בן שנה,
נכנס לבית כל כך הרבה אור ושמחה
ולפעמים עולה בי המחשבה אילו
היית פה גם אתה...
אילו רק יכולת לחזור לראות את
ההורים שוב מחייכים לראות את אלון
שהפך ביום בהיר לאבא.
אלעדי אני כל כך אוהב וכל כך מתגעגע
אבל אני גם כל כך יודע שכל אותן
הבקשות ישארו לעד אך ורק חלומות
אוהב .אייל



אפריל 2001
אלעדי
אחי!!! 8 שנים ואנחנו כל כך בודדים,
עומדים מול בור שחור, בור השאול, בור השכול ובוכים.
אומרים- שהחיים ממשיכים אך אני עומד ומביט מהצד
כאילו שעון העצר עמד אז לפני 8 שנים כשהחיים היו עוד יפים.
בכל יום שישי שאנו באים
ופרחים אל קברך מביאים
אנו כאן ממש עומדים ועדיין איננו מאמינים.
8 שנים שאנו חיים בין חלום למציאות,
מקיצים מן החלום הורוד איתך לידך עם חום גופך מלווה בחיוכך
אל המציאות המרה הקרה ומחכים שוב ללילה לעדכן לשאול ולספר לך.
אחי כל כך הרבה שיאים חווינו כמשפחה לאחרונה.
אמא אבא ואיילי שהשתחרר לאחרונה והוריד את אותם המדים שאתה לא הורדת,
בניתי משפחה חדשה שאתה לא בנית, בניתי בית חדש שאתה לא בנית
ובמקום לשמוח בכל אלא בכינו שהרי כל השיאים הללו.
הם קודם כל שלך שהרי אתה אחי, אתה הבכור במשפחה. אחי אני אוהב אותך
ואילו רק יכולת לבוא
ואפילו רק לקפיצה קצרה
הייתה מתמלאת משאלתי הכי גדולה
שלך אחיך אלון.



עוד פסח עבר, וכמעט התפוצצו להם חיוכי הזכוכית
סדק קטן נפער בהם, אך הם עדיין איתנים
אלעדי החיוכים הם כולם בשבילך והכוח לחייך נשאב ממך
העמידה האיתנה עם גב זקוף קשה, אך אפשרית, וזה בזכותך
בזכות הזיכרון של אח גדול לבוש מדים ונעליים אדומות
חוזר מהצבא עם תקליט וקקטוס, חוזר ומחבק חוזר ומבקר,
מבקר את ההורים של אילן מבקר חברים ולרגע לא שוכח
את ההורים והאחים.
געגוע גדול, געגוע כואב אך געגוע שמשאיר אותי זקוף ומחייך.
אלעדי – אני יושב מול הדף והמילים נשפכות, המילים ואיתן הדמעות
דמעות של עצב, דמעות של געגוע, דמעות של זיכרון שלפני 8 שנים ושבוע
דמעות של זיכרון שהייתי ילד ואתה היית בצופים
אוי לו רק יכולתי לתת עוד חיבוק, עוד פעם אחת לתת
נשיקה, אני מניח שאין זו בקשה גדולה.
אלעדי – 8 שנים עברו זה לא מעט זמן,
הרבה דברים השתנו, כל יום אנחנו כמעט במלחמה
ואחר כך שוב שלום, כל יום חייל נפצע ונהרג
כל יום יש עוד ניצול. ועולם כמנהגו נוהג.
אחי – קשה המחשבה ועוד יותר קשה הידיעה שאין לי שום
סיכוי שוב לראותך, אומרים שיש חיים
אחרי המוות וזוהי תקוותי האחרונה
אוהב ומתגעגע
אייל




אפריל 2000
אלעדי שלי.

כשנולדת בכורי
הלכתי אל הפרחים
לבקש מלא חופניים צבעים
בשבלך בני,

כשנולדת הלכתי אל העצים
לבקש קומה ושורשים
בשבילך בני,

כשנולדת הלכתי אל הנהרות
לבקש זרימה, צלילות ונועם הליכות,
בשבילך בני,

כשנולדת אהובי
פניתי אל היושבים במרומים
שיחונך בקו האושר והרחמים
נשאתי עיני למרומים
וביקשתי חלומות
והגשמת כל התקוות

כשגדלת בני מחמדי
ראיתי אך התמלאו כל הבקשות
והתגשמו כל המשאלות והתקוות
והיית לעולם מלא חיים ורב ערכים.
היית עטוף באהבה של משפחה וחברים.

כשנולדת פניתי ליושב במרומים
לבקש ממנו רחמים
אך תפלתי לא התקבלה
כנראה באשמתי
ולא באשמתך

שבע שנים בלעדך יקירי
לשבע שנים משמעות מיוחדת ביהדות,
לאחר שבע שנים נחים, משוחררים,
אדמה, צמחים ואפילו עבדים.
ואנחנו שכה כואבים ומיוסרים
האם גם לנו תביא ישועה
שנת השמיטה?
האם אתה מרגיש את כאבנו
ואת גודל יגוננו.

שבע שנים
ונגמרות המילים.
שיכולות לתאר את הכאב
שיכולות לתאר את החיים בלעדיך
את האביב שמסביב
את מחסור אהבתך
ואת יפי תוארך.

וכמו בכל שנה
יש לי בקשה אחת קטנה
שמור שם מקום
ממש לצידך
להוריך לעת זקנה

אוהבים אותך כל החיים
ההורים האחים משפחה וחברים.

אמא



אלעדי
אמא בכתה כשחזרתי מהצבא
אמא חשבה שאותך היא ראתה
חזרתי במדים עם כומתה אדומה
אוף מה היה חסר שזה היית אתה
אולי אותו יום ארור, אולי אותה תקופה
או אולי פשוט למחוק את אותו המבצע.
לחשוב שעברו מאז 7 שנים זה פשוט בלתי נתפס
אני לא מצליח להבין איך שהזמן טס
רגע, עצור, אני רוצה לחזור לאחור
אני רוצה לפשוט שוב את מדיי ולהיות אח קטן
אני רוצה שוב לבוא ולבקר אותך בדירה בת"א
אני רוצה שנחייך נשמח ויהיה לנו כיף
אך לא אני לא יכול להרשות לעצמי לא להיות מציאותי
כי אתה הרי כבר לא איתי
אתה בעצם כן איתי אבל אתה לא נראה
אתה בעצם כן איתי אבל אתה לא נשמע
אתה בעצם כן איתי אבל אני בלעדיך
בלעדיך עם אמא אבא ואלון אבל עדין בלעדיך בלי אח בכור
לא בקשתי הנחה, לא ביקשתי עזרה, כל מה שביקשתי זה להיות איתך.
לו רק ידעתי שזה יגמר שיהיה לסיפור סוף אחר
שהדמויות יחזרו לחיות, ששוב נחזור לשמוח
ששוב לאלון יהיה אח בכור שההורים יגבו את הכסף
ויגידו מצטערים להצגה הזאת אין שידור חוזר, אוי כמה
חבל שזה לא יקרה
אוהב, אייל



ענן שחור זרע הרס,
עב קודר וכבד עטף את ליבי, בשומעי את ההודעה הכה מצמררת
נשמע טהורה נגדעה פתע, כרעם ביום בהיר, ועימה גוועו פריחתם של שלל פרחים.
אלעדי,
זכור לי עד מאוד, מה רבה הייתה אהבתך לצומח.
על כתפיך האחת מונח תרמיל קט, ובידך האחרת "מגדיר צמחים".
זוכר אנוכי את ארוחות הצהריים בחיק משפחתך, כאשר היית אף אתה בין המסובים,
הילה של תוחלת העירה את חלל החדר והפכהו לקסום.
זוכר אני את מבטך האצילי, את הרצון העז לתת סעד בכל עת, להעניק בכל מצב.
שבע שנים רזות חלפו מבשורת האיוב, הממאנת את ליבנו לזנוח ולפנינו שנים שדופות אף יותר.
כבדה עלי התחושה להשלים עם לכתך בטרם עת.
רואה אני את "אחי"-חברי, אשר לא עובר יום ללא כאב חד, המפלח, כשלף את נפשו המיוסרת,
כל שרעף, אשר מהדהד בראשו- מבקש לראות את אחיו היקר, אך עוד פעם אחת.
כאשר שומע אני את שמך, קופאות פני, וחיוכי הדק נסדק.
לא פעם ממתין אני לטלפון מרעי, בו אשמע שאלעד שב הביתה, ואוכל להקיץ מן הסיוט המתמשך הזה.
אולם,
בפוקחי את עיניי האדומות, המזילות דמעות, הנגרות אל לחיי הדואבת מתעורר אני אל המציאות הכה מיותמת ואפלה.
קרן עור מפלחת נתיב של תקווה ביינות לעננים,
תוהני- עד מתי תוליכני שולל?!
אומרים שמלאכים רוקדים, שמלאכים בוכים ומתים,
עבורי- אתה תמיד תחייך את חיוכך המבויש,
לעד אזכור אתך, אלעד, ומעבר לו...
אורן ברעם




אפריל 1999
אלעדי
אחי, פעם אהבתי את המספר 6
אך היום התברר לי שהוא גדול מדי
אחי קשה לי לרשום דברים עליך,
לכן אני מעריף לרשום דברים אליך.
קשה לי להבין הרבה דברים שקורים
אולי זה נשגב מבינתי,
אך ביחוד קשה לי להבין איך זה קרה דווקא לך,
אלעדי שש שנים זה הרבה זמן
אנשים כבר שוכחים לא כולם זוכרים
את אותם רגעים שבי חקוקים
את אותה אהבה את אותם חיבוקים
את אותם סיפורים את אותם הזמנים
אלעדי – הכל מתקדם, מתפתח, ומשתנה
ואתה שוכב פה ואינך זז
כולם מתבגרים וגדלים בשנים
ואתה בן 23 לעד.
כבר 6 שנים אני מהרהר בשאלה
איך היה נראה יום שישי לו היית איתי
לו רק היית מחכה לי שאחזור מהצבא
לו רק היית שם כדי להגיד לי מילה טובה
לו רק ההורים היו מחייכים
לו רק היינו שלושה אחים
אחי תהיה גאה, אלון מתחתן תיהיה לו אישה,
הוא התקבל לווטרינריה והגשים את חלומך
ההורים מתרגשים ואני מחכה
ורק אתה לא תהייה
קשה ההרגשה וקשה הידיעה
שאין מה לעשות וזוהי העובדה
אני מתגעגע אחי לאותם ימים
אותם ימי נעורים משותפים
אותן חוויות אותם בילויים ואפילו לראות איתך שוב סרטים
אלעדי תשמור מלמעלה על ההורים, תראה שלאלון העניינים מסתדרים
שלך לעד,
אוהב אייל



אפריל 1998
(מרוץ לזכר הנופלים)

כשנולדו בנינו, התמלא הבית אור
ואנו כהורים צעירים
רקמנו סביבם חלומות יפים.
חלמנו לראותם גדלים
ובארץ הזאת את עצמם מגשימים
חלמנו לגדלם לערכים
לאהבת אדם אדמה ועם
וכך חלפו השנים
וחלומותינו החלו מתגשמים.
בנים יקרים שרק גאווה
להורים מביאים
חלמנו שכשיגדלו הילדים
בצבא השלום נמצאם משרתים.
מטענים מארבים חודרים ומלחמות
קוטעים באכזריות את כל החלומות
חמש שנים מאותו יום איום ונורא
כשאנו נתבשרנו בבשורה המרה
חמש שנים של כאב ושאלות להן אין תשובות
איפה אתה כעת, כשאמא מתגעגעת כל כך?
הימים רצים ואני עסוקה, ואתה איכה?
איך לא אדע מקומך?
ואני עדין כל יום שישי מחכה.
אתה מוכרח להיות באיזה שהוא מקום.
כי אתה איתי – אך רחוק
כי אתה בתוכי – חרישי
ונפשי צמאה ומשתוקקת
אליך בני אהובי.
ודברים לי אליכם חיילי ומפקדי הפלוגה
עומדים אנו פה מול האנדרטה
באחד המקומות היפים בעולם
שבימים כתיקונם את הנשימה עוצרים ביופים
עומדים אנו הורים וחיילים
את בנינו מבכים.
למקום זה אנו מגיעים
בתום מרוץ לזכר הנופלים.
חיילים ומפקדי הפלוגה
אנו ההורים בכם מאוד גאים.
על הקשר שלכם עם כל המשפחות
על כי אתם ממשיכים ובאים
ועל קשר רציף שומרים
כך אתם נמצאים תורמים ונתרמים
אנו עוקבים אחריכם בכל שירותכם
בלבנון בגולן וגם באימונים
ובליבנו תמיד מבקשים
שמור עליהם אלוהים
כי רואים אנו בכם בנים נהדרים
בפלוגה של הבנים
ואנו אתכם אוהבים.
תודה



חמש שנים של בכי מכאוב וגעגועים
שלא ידעתי שכאלה יכולים לזמן החיים
בני אהובי אלעדי שלי
שממשיך לחיות רק בתוכנו ובתוכי
תמיד ראיתי בך עץ בודד בלב שדה
תמיר מכולם
מגן ומצל על כולם
תחת כנפיל חסו אחיך
שתמיד נהנו מעצה טובה
והוראה נבונה שכיוונה אותם לדרך הנכונה
חסר אתה בן יקר בכל המובנים
לאייל הנמצא בצבא
וכה זקוק למלה טובה והדרכה
חסר אתה לאלון בלימודים
שתהיה שם עם מילה טובה וגאווה בקבלת הציונים
חסר אתה לאביך ביום יום
ורק בלילה כשנדמה שלא שומעים
אנחותיו ודמעותיו את ליבי קורעים
חסר אתה לי בני אהובי
בכורי מקור גאוותי
וקשה שנה זו שבעתיים
קשה להיות אבלה
בשנת היובל למדינה
כולם מדברים על חגיגות ושמחה
ואתה שנתת לארץ זו את כולך
לא נמצא פה לתת ברכה
וכמו בכל שנה אחזור על אותה בקשה
שמור בני מקום ממש לידך
להוריך לעת זקנה
כי אנו אוהבים אותך
ומחכים לך
אמא ואבא




אפריל 1997
אחי
בקרוב אני יוצא לדרך חדשה
מבחינתי אני הולך אל הלא נודע,
אני הולך להיות לוחם בצנחנים, על אף שאני יודע שזה מדאיג את ההורים
אני מקיש בדלת שעליך נטרקה
אני קורא תגר על העצב והדממה,
אני אלך בדרך שממנה לא חזרת.
לפעמים אני שואל עצמי למה ומדוע ?
למה אני צריך לעשות את זה להורים,
וזאת בידיעה שהם יהיו מאוד מודאגים.
אך אלעד עם כל הכאב והצער דע לך שאני עושה זאת
משתי סיבות שנראות לי מאוד חשובות.
הסיבה הראשונה שעד לפני מספר שנים הייתה גם החשובה - אידיאולוגיה
אני יודע שאני צריך לעשות את זה כי יש לי את היכולת,
אני יודע שאני צריך לעשות את זה כי יש לי את המוטיבציה,
אני יודע שאני צריך לעשות את זה כי יש לי את האמביציה,
בקיצור אלעד, אם לא אעשה זאת אדע כל חיי שלא
מילאתי ולא הגשמתי את הפוטנציאל הגלום בי.
הסיבה השנייה שכעת היא בעיני הכי חשובה - לחוות
את אותם הרגעים שחווית, לראות את אותם דברים שראית
לעשות את אותם מעשים שעשית, אולי רק כך אני אבין
שלא תחזור עוד.
כי עכשיו שאני הולך לדרך זאת אני מרגיש שנפערה
תהום בבטני וכלום לא יכול לסוגרה,
אני מרגיש כאב שלא חשתי בעבר, אני מרגיש עצבות
ואומללות מסוג אחר, כזו שלא העיקה עלי עד כה,
על אף שאני נמצא סביב אנשים אני מרגיש בודד בעולם
אני מרגיש חוסר יכולת שמתבטאת בכל,
חברי עוזרים לי, הורינו תומכים בי,
אך אחי, אני שוקע!!!
אני מתגעגע, רוצה לחבק אותך, רוצה לחבק
אותך ולבכות על כתפך
רוצה שתעזור לי להיחלץ, כי לבד אני טובע
אין לי במה להיאחז וגם אין לי במי
אני לא רוצה ללכת ביום שישי ולבקר קבר
אני לא רוצה לנשק אבן,
אני רוצה שתופיע ולא רק בחלום.
נמאס לי מהעצב והצביעות
נמאס לי לחייך כשכואב לי
נמאס לי להיות אח שכול!!!
אני לא יודע אם כדאי לי לחיות בעצב
או שאולי היה עדיף שאתחלף איתך
זה נשמע דבילי אבל אני רוצה לראות אותך
מנשק את ההורים, טופח לאלון על השכם ומעודד אותו
אבל אני יודע שזה יישאר בגדר חלום
אני רוצה שתתמוך בי בדרכי החדשה, שתאיר את דרכי
שתלך לפני ותורה לי את הדרך
וכשאני יהיה רחוק מהבית תשמור בבקשה על ההורים ועל אלון
אני אוהב אותך אחי הבכור
אייל





אפריל 1996
אלעדי
קשה לי לחשוב מה לכתוב, לכן אגיד את דברי מהלב,
אותם דברים קורים, רק עם הרבה פחות חיוכים,
אני הולך באותם הדרכים אבל חסרים לי ההסברים,
אני מנסה להבין דברים, ובמיוחד איך כה מהר נגמרים החיים,
אני גם לא מבין איך זה שההורים ביום שישי עצובים,
שהרי רק לפני שלוש שנים איתך הפרצופים עוד היו מחייכים
יש האומרים שהזמן גורם להגלדת הפצעים, אך אותם אנשים
לא מכירים את אותם פצעים, שלי כל כך כואבים.
נפער בליבי חור גדול על אובדן אח שממנו למדתי את הכל,
ולכן אני יושב וחושב על אותם רגעים שאנחנו שנינו מבלים.
אלעד: אני זוכר שגם כשטעיתי אתה תמיד היית לצידי
ותמיד איך שלא יהיה דאגת לשלומי.
אלעד: שלוש שנים כבר לא ראיתי אותך,
איך זה יתכן שאח צעיר כבר לא יראה יותר את אחיו הבכור,
אני מנסה להביע את געגועיי אבל אין לי דרך ומוצא,
אני יושב וחושב איך כל זה קרה לנו.
שמעתי שאומרים שמי שמת כבר לא כואב לו
אבל אני יודע שתאור זה לא עונה לתכונותיך,
שהרי אתה שם למעלה יושב עם מלאכים וחושב איך לגרום
לאותם פרצופים לחזור ולהיות מחייכים.
לסיום יש לי בקשה אליך בתור אח קטן, שמור על עצמך שם למעלה
שמור גם על אלון וההורים כי לי אתם כל כך חשובים
באהבה מאחיך אייל




אפריל 1994
משפחת בן דוד היקרה.
אני מצרף מכתב שכתבתי לאלעד. באחד הערבים במשך שירותי.
המכתב כתוב בכתב ידי – שאני יודע שאינו ברור במיוחד – אך לא העתקתי
שכן העדפתי שתקבלו אותו בדיוק כפי שנכתב.
בצורתו ובניסוחו המקוריים.
המכתב נקטע באמצע כתיבתו- ולא הושלם
שוב אותם הסיבות.
שלכם רן.

אלעד
כבר שבע חודשים מאז עזבת אותנו . והחיים כפי שאתה, בוודאי
היית מבין ממשיכים לרוץ בקצב מטורף. כפי שמי כמוך-הכיר.
השעה שעת ערב. יושב כרגע בהרודיון ולא יכול
להמשיך לעבוד. זהו עוד אחד מאותם הערבים בהם
אתה נכנס לראשי ולא יוצא- עוד אחד מאותם ערבים
בהם אין בי לא הכח ולא החוזק לעשות כלום
מלבד להמשיך ולהעלות זכרונות. להמשיך ולספר לך בליבי
מה קורה בפלוגה, כיצד מתקדמים הדברים, מנסה
לחשוב כיצד היית אתה נוהג במקומי ומה ניתן
לעשות אחרת , או טוב יותר. ממשיך לשתף אותך
בלבטים לגבי המשך הדרך. –מצחיק, איך דווקא
כשאתה אינך איתי, כאן פיזית, אני מרגיש איך אתה
מקרב אותי למערכת הצבאית. אלעד אתה
איתנו בכל שביל, ובכל דרך. דמותך עוד לפני
בכל "צומת החלטה" ואני מדמיין אותך יושב למולי ומאזין,
מאזין אך בעיקר משמיע, משמיע דברים נחושים וחותכים
מחדד ומבהיר דברים חושף נקודות מבט חדשות,
ותמיד מקרב להחלטה.- אך לעולם
תמיד הערצתי את החתירה אל קו המטרה
אצלך הייתה חתירה זו, משימה ללא פשרות,
אם על קו זה החלטנו – אזי עם קו זה נלך - יהיה המחיר
אשר יהיה, את המטרה יש להשיג. נזכר ומנסה
לישם. אך היישום לעולם שונה יהיה.
את הנחישות הצבת על פיסגה שרק מעטים יוכלו לה.
פיסגה אשר תמיד נשאף לה. כולנו.
אלעדי– את השורות שנכתבו עד עתה.- ואת אלה
שיבואו אחריהם אתה לא תוכל לקרא. ומי שיעשה
זאת במקומך תהיה משפחתך. ואת הגלגל כבר
אי אפשר להזיז אחורה, שהרי אם היה ניתן, כבר
היה מתגייס העולם כולו ע"מ להזיזו לאחור. אך אין הדבר
מוריד מעוצמת הדברים. ומנוכחותך איתנו בכל רגע.
כבר 7 חודשים וזו הפעם הראשונה שיש בי את
הכוחות לשבת ולכתוב. לשבת ולכתוב על חבר.
לשבת ולכתוב על המתבלט, לשבת לכתוב על
זה שבכל פעם שהיה צריך לכתוב, ברור היה מי יעשה
זאת, לשבת ולכתוב על מי שידע להתנסח כפי
שאף אחד מאתנו הסובבים אותו לא ידע לעשות.
לשבת ולכתוב.
אין לך מושג אלעד עד כמה קשה המחשבה
עליך כדמות מן העבר. כן נכון עברו כבר
7 חודשים. וכשבאים לבקר את נעמי, אריה, אלון ויה- יה,
כבר לא בוכים כל הזמן – אך אתה כאן איתי , כל
הזמן. מעבר לכיפת הבד של האוהל, מעבר לעיקול בשביל,.
מעבר לשלוחה. אתה תמיד שם – עומד זקוף.
ראש מוטה מעלה דש (קטנה) בחוץ, פנים חלקות
עומד ומשקיף, עומד ואוסף מידע, מידע אותו תעבד
תוך רגעים מספר לידי תזה מסודרת. ויהיה הנושא אשר יהיה.
זוכר אני איך תמיד הפליא אותי - רמת ההתעניינות
שלך בכל מיני נושאים שבעיני היו זניחים לחלוטין –
אתה ידעת לתת להם צביון משמעותי ורציני,
ושוב יהיו פעוטים ככל שיהיו.
אלעד. לא פעם שאלתי את עצמי – באיזו זכות,
באיזו זכות אני כאן ואתה שם ולעולם לא מצאתי
תשובה, ואני מניח שגם לא אמצא שהרי כולנו פה
בחסד, בחסדך ובחסד רבים אחרים לפניך אתך ואחריך.
הפלוגה שלך אלעד, ספגה מכות כפי שאני לא הכרתי
לעולם. ומקווה שגם לא אכיר. לפחות על כך שלא
אתה היית צריך לעבור את התקופה הזאת. על
זאת אני "מודה".



בתחילת הטירונות לפני 4.5 שנים, תווי פניו הצעירים של אלעד,
פניו החלקות, וסגנון דיבורו העדין נתנו לנו רושם חיצוני שונה ממה
שנחסינו לתאר את המ"מ שלנו בצנחנים – אך מהר מאוד הבנו עד כמה
ברי מזל הינו שהתברכנו במ"מ כאלעד. בסוף הטירונות שלנו, קיבל אלעד
"מ"מ מצטיין" בטקס שנערך בראשון לציון כל – כך היינו גאים להשתייך למחלקה
ואפילו התרגשנו יותר ממנו – עוד לא ידענו אז שזהו כרטיס הביקור שלו שהשאיר בכל מקום
בו היה ביה"ס, טירונות, קורס מכי"ים, קורס קצינים ופה.
בכלל אלעד הציב סטנדרטים חדשים למושג מצויינות בצבא.
אחת התכונות הבולטות ביותר אצל אלעד כמפקד היתה הקניית חינוך
וידיעת הארץ בקרב פקודיו. אני זוכר שאלעד לקח את המחלקה לשפך
הירמוך לקטע שהוא מתפצל לשניים – לישראל ולירדן, ונתן לנו הרצאה
מאלפת אודות ההסטוריה של בעייתיות סכסוך המים בין ירדן לישראל.
כשהיינו בדרך דרומה לאיזשהוא תרגיל, אלעד עצר בבקעה לרגלי
הסרטבה והסביר לנו את ייחודה ותפקידה בימי בית שני.
כשהיינו באימון ברמת הגולן בין תרגיל למשנהו לאחר סיכום תרגיל היה מארגן נקודת
תצפית טובה ועובר איתנו כמה שניות על ההיסטוריה של כל ישוב
בעמק החולה וברמות נפתלי וכיצד מזהים את היישובים ביום ובלילה ע"פ
האורות. ואיך אפשר בלי מגדיר צמחים שהיה מונח כדרך קבע בפאוצ'
גם מאחור ובין תרגיל לתרגיל ובין יבש ליבש, היה מתכופף לפתע לעבר
איזשהוא צמח ומסביר לסובבים כיצד מפיקים מים מצמח זה ואיך מזהים
שזהו הזוגן ולא צמח אחר. אלעד היה יודע לעשות "סטופ" לדקה שתיים
כמעט בכל דבר. על מנת ללמד משהוא חדש את החבר'ה ואז להמשיך
מאיפה שהפסקנו.
אלעד היה בראש ובראשונה בנאדם, ואחר כך מ"מ, בכל בעיה אישית שצצה
היה אפשר לפנות אליו ובמיוחד בטירונות. ולכמה דקות היה נהפך אז מחצי
אלוהים לאדם עם אוזן קשבת ורצון לעזור. בשבתות במקום להירגע מהצבא
בבית היה נוסע לבצע ביקורי בית בבתי חיילים עם בעיות.
דרך הארץ והנימוסים של אלעד היו מדהימים ויוצאי דופן.
בארוחות, ברגע שהיה מסיים לאכול היה קם מהשולחן ומודה לתורנים – "תודה רבה
היה טעים מאוד" ואם היה נשאר לו בצלחת שארית אוכל היה אומר: "תודה
רבה היה טעים מאוד וסליחה שהשארתי בצלחת" ואם חושבים טיפה
לעומק הנושא רואים, שלמי הוא הודה? לפקודים שלו. משפט כל כך פשוט
אבל לתורני המטבח זה עשה המון. ואת זה לא ראיתי אצל אף מפקד
אחר בצבא.
אלעד היה תמיד מסודר כל כך בין אם בכתב היד שלו או במחברותיו
ובספרות המקצועית שלו ששמר עמו לאורך כל מסלולו הצבאי, בכל מה שנוגע
לתרגולים ולתכנון מראש – לא היה מפספס שום פרט. זה מעיד על פדנטיות
ושאיפה לשלמות שהובילו גם ללויאליות אבסולוטית ועיוורת למערכת ללא
שום אפשרות לסטות ימינה ושמאלה מהנורמות המקובלות בשום פנים ואופן.
השאיפה לשלמות, הלויאליות למערכת ודרישותיו הגבוהות הובילו גם ללא מעט
חיכוכים עם חייליו.

אחד הדברים שבאמת חבל לנו זה שלא יצא לנו – לחיילים של אלעד כמ"מ
להכיר את אלעד יותר ממה שהספקנו ויותר לעומק - להכיר יותר
את האדם שבו – אולי זה בגלל שאלעד לא היה בדיוק בעד זה, כמו
שאמר לנו בשיחת מחלקה בחושניה "אני דיסטנסיונר מטבעי" כלומר
הוא דגל בקו בולט שמפריד בין חיילים ומפקדים
אבל ללא ספק כל אחד שהכיר את אלעד ורכש ממנו ערכים, אהבת
האדם באשר הוא אדם, אהבת החי והצומח, אהבת המולדת, ואת השאיפה
לשלמות למצויינות בכל, יכול לראות עצמו בר מזל שזכה בדבר שלא
הרבה חיילים זכו בו – להיות חייל של אלעד.



  חזרה לתחילת העמוד
אלעד בן דוד - עמוד הבית
אלעדי שלנו
אלעד בן דוד - השרות הצבאי
אלעד בן דוד - גלריה
אלעד בן דוד - קטעי עיתונות
השיר - ילד טבע שכמוך
אלעד בן דוד - סרטונים
מכתבים מאלעד
מכתבים לאלעד
מכתבים מאזכרות
נזכור את אלעד
אלעד בן דוד - ספר אורחים
אלעד בן דוד - קישורים
אלעד בן דוד - צור קשר
עיצוב אתר: איה גולן © כל הזכויות שמורות: למשפחת בן דוד